ביקורת ספרותית על המילון של המילים האבודות מאת פיפ ויליאמס
ספר בסדר

---

"אני יכולה לבקש ממך שתעשי משהו בשבילי, ליזי?" שתינו עמדנו זו לצד זו ליד הכיור.
"כל דבר, אסימיי. את יודעת את זה."
"אולי תוכלי לעזור לי לאסוף מילים," אמרתי ולכסנתי מבט חטוף לעברה לראות את תגובתה. היא הידקה את לסתותיה. "לא מהסקריפטוריום," מיהרתי להוסיף.
"איפה אני אמצא לך מילים?" שאלה בלי לגרוע את עיניה מתפוח האדמה שקילפה.
"בכל מקום שתלכי אליו."
"העולם לא דומה לסקריפי, אסי. מילים לא שוכבות בשקט ומחכות שאיזו ילדה בעלת אצבעות זריזות תיקח אותן." היא פנתה וחייכה אליי בחיבה.
"זה בדיוק העניין, ליזי. אני בטוחה שבאוויר מרחפות המון מילים נפלאות שמעולם לא נכתבו על פתק. אני רוצה לתעד אותן."
"למה?"
"כי אני חושבת שהן חשובות לא פחות מהמילים שדוקטור מאדי ואבא אוספים," אמרתי.
"בטוח – " היא נעצרה, ותיקנה את עצמה – "מה שאני רוצה לומר, זה שברור לי שהן לא פחות חשובות. הן פשוט המילים שאנחנו משתמשים בהן כי זה מה שאנחנו יודעים."
"אני לא מסכימה איתך. לפי דעתי המילים היפות הן לא בהכרח מתאימות, ולכן אנשים ממציאים מילים חדשות, או משתמשים במילים ישנות בצורה אחרת."

***

אסמה היא בלשנית מבטן ומלידה. כבר כנערה היא מבינה בחוש מה שהיום בשבילנו הוא מובן מאליו, אך לא כך היה בעיניי עשרות המילונאים והאקדמאים שהקיפו אותה אז, בראשית המאה ה-20.
היא מבינה שתפקיד החוקר הוא לתאר, להבין ולהקשיב; לא לשפוט, לקבוע ולצנזר. היא מבינה שמושא המחקר שלה, השפה, לא מוגבל לכתביהם המכובדים של צ'וסר ושל דיקנס; השפה חולשת על הכול, על השוק והרחוב, על התיאטרון ועל בית הזונות, והיא חיה בפי כל דובריה – מהסופר המעונב ועד המשרתת האנאלפביתית.
במסגרת עבודתה על המילון של אוקספורד, היא מתוודעת לקיומן של אינספור מילים שלעולם לא ייכנסו למילון – מילים "בלתי ראויות", לא מתועדות מספיק, כי אלה שהוגות אותן לא קיבלו את ההזדמנות לכתוב אותן. כי אלה שהוגות אותן לא קיבלו את ההזדמנות לכתוב דבר.
היא מבינה שהספרים שעליהם המילונאים מתבססים בהגדרותיהם, רובם ככולם נכתבו על ידי גברים, ושמילותיהם של הנשים נשמטות מדפי ההגהה באופן מילולי: פתקים מלאים בהגדרות ודוגמאות נופלים על הרצפה והופכים לאשפה של מפעל המילים הגדול. אסמה מחליטה לאסוף אותן את המילים האבודות ולתת קול למי שקולן לא נשמע.

***

חיבבתי את אסמה, והערכתי אותה על האינסטינקטים המדויקים ועל הסקרנות הפילולוגית שלה, אבל משהו בכל זאת בכימיה בינינו לא עבד. המילים שלה לא הצליחו לגעת בי.
היה משהו רדום בספר; במשך כל החצי הראשון חיכיתי למשהו, לסיפור שיתחיל, לאור וצבע שיפיגו את האפור, למשק כנפיים – אבל בשלב מסוים הבנתי שהדבר הזה לא הולך לעוף, ואת החצי השני של הספר קראתי בקוצר רוח, בכוונה לסיים אותו במהירות.
אסמה לא עושה הרבה מלבד לתאר בחדגוניוּת־מה את העבודה על המילון, הרכיבה לספרייה והחברויות הישנוניוֹת שלה עם המשרתת והשחקנית ודודתה הקשישה. אם הייתי פוגשת אותה הייתי נהנית לדבר איתה על שפה, אבל כנראה גם הייתי מרגישה אי־נוחות מהעדר התשוקה שלה, מההתבוננות הפאסיבית שלה, מהאופן שבו היא מסרבת להשמיע את קולה שלה, ומתעקשת להיות לא יותר משופרן של אחרות.

היה משהו בספר שלא היה מספיק מדויק, לא חד; הוא דגדג קלות, לפעמים שרט בעדינות – אבל לא פילח ולא ניקב ולא דקר.
הוא לא מצא את המילים המדויקות, אבל אתן לו בחיבה את הקרדיט על כך: הוא בהחלט חיפש אותן.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על המילון של המילים האבודות