ביקורת ספרותית על The Count of Monte Cristo (Oxford World's Classics) מאת Alexandre Dumas
ספר טוב

---

רובנו מכירים את השם הרוזן ממונטה כריסטו, זה אחד מאבני היסוד של הקלאסיקות המערביות, אבל כמה מאיתנו קראו אותו או יודעים את פרטי העלילה שלו.
יש לי חוסר גדול בקלאסיקות – איכשהו דילגתי על רובן בנערותי ולחלקן כבר אי אפשר לחזור.
מסתבר שלא ידעתי כלום על הרוזן . בחרתי לשמוע אותו בגלל שאנשים ברשת אומרים שהוא קלאסיקה ששורדת את מבחן הזמן אבל בעיקר כי מישהו זרק שהוא ספר עב כרס והתחשק לי אחד כזה. ידעתי שהוא על נקמה וזה פחות או יותר זה.

זה הספר הכי ארוך ששמעתי ( 46 שעות – רובן במהירות כפולה ) אבל לא הכי ארוך שקראתי ( שמור כרגע לשידוך הולם ) . זה כנראה הספר הכי עתיק שקראתי – לפחות לפי התיעוד שלי בגודרידס.
הספר הפתיע אותי לטובה. יש לו חלקים מצויינים ויש לו חלקים ככה ככה. השמועה אומרת שהתשלום עליו היה לפי מספר הדפים וזה מסביר הרבה.

העלילה ממש בקצרה :
אדמונד דנטס בן ה19 חוזר למרסיי עם ספינת סוחר שהקפטן שלה נפטר במסע ומקבל הודעה שהוא יהיה הקפטן של הספינה מעתה.
הוא עומד להתחתן על מרסדס הקאטלנית ולחיות חיים מאושרים ומכובדים. אבל האושר שלו לא בא בטוב לעיניי שלושה אנשים ( כל אחד וסיבותיו ) והם זוממים נגדו מזימה. בתזמון נוראי האיש שאמור להבין שדאנטס חף מפשע מזהה בלב המזימה סכנה למשפחתו שלו וגוזר על דאנטס מעצר ללא משפט,אפשרות חנינה או הסבר בכלא על אי מבודד שאין אפשרות בריחה ממנו.
שני עשורים לאחר מכן דאנטס יברח ויזכה לעושר רב ויצא לנקום בארבעת האנשים שהרסו את חייו.
הספר מתחיל בתחילת המאה ה19 . נפוליאון כלוא באי אלבה ומתכנן את שיבתו – הוא יצליח עד עד קרב ווטרלו ואז ישלח לאי רחוק יותר ממנו לא ישוב. זו הייתה תקופה שבה הנאמנויות התחלפו בן רגע ומי שלא דילג בזמן מצד לצד טבע.

לעומת שתי הקלאסיקות האחרות שקראתי ומתעסקות בצרפת ( ולא אהבתי ), בין שתי ערים ועלובי החיים, אין בספר נאומים חוצבי להבות ואגנדות משעממות שמתפרסות על עמודים שלמים. יש בו דרמה אבל לא פאתוס ומלודרמה.
הוא מתחלק לחלקים :
הרבע הראשון עד קצת אחרי הבריחה הוא מצויין. זה מרגיש כמו התחלה של סיפור הרפתקאות. אדמונד הוא דמות שאפשר להזדהות איתה ולהבין אותה ביאוש שלו וביכולת ההשרדות שלו.
ואז הספר ,עבורי, התחיל להתערער. בנקודה שבה אדמונד מפסיק להיות אדמונד והופך להיות הרוזן ממונטה כריסטו הוא בעצם הופך להיות סוג של גיבור על . באטמן של המאה ה19 . הוא יודע הכל ומתזמן הכל . הוא שותל רעיונות בראשם של אנשים שיבשילו רק עוד כמה שנים. נמצא בכל מקום וזמן והוא הופך להיות דמות שאי אפשר להתחבר אליה בכלל. מהרגע הזה ועד הסוף הקורא רואה אותו כמעט רק דרך עיניים אחרות. יש בזה משהו נכון ספרותית. אדמונד מת נולד רוזן מיסתורי אבל זה ממש הרגיש כאילו יש פה שני ספרים.
העלילה מאותה נקודה מתחילה להתפזר למקומות שונים ועלילות משנה שונות עד שכולן מתכנסות לפאריז שם בצורה נוחה רוב אויביו נמצאים ומעורבבים זה בזה.

בכניסה לפאריז שוב הסיפור משתנה ומסוג של ספר הרפתקאות זה הופך למעיין אופרת סבון – החלק הזה היה החלק החלש של הסיפור. לקראת סוף הספר כאשר העלילות מתחברות ומתכנסות הוא חוזר להיות מסקרן ומעניין.
לא כך הייתי כותב סיפור נקמה ( והגיע להם נקמה )– הנפתולים של העלילה ואופיו המרוחק של הרוזן לא נותנים את הסיפוק מחד ואת התוכחה שנקמה זה פוי מנגד. כן נפשו של הרוזן השחירה אבל ניתק החוט בינו לבין האיש שהיה . יש חיבור רגעי אבל לא מספק.
בכלל נראה שמי שהרוזן חפץ ביקרו סבל מידו יותר מאלו שנקם בהם – גם האב מורל וגם בנו היו קרובים למוות בשל משחקו בגורלם.

הספר מרפרר כל הזמן לעלילות אלף לילה ולילה ושוב מחזק את דמותו האגדית של הרוזן.

אבות אכלו בוסר :
זה משפט שחוזר גם הוא לפרקים בספר – הרוזן לגמרי מאמין שהנקמה מגיע גם לדורות הבאים ואף חותר לפגיעה ישרה בהם, אבל מבחינת הספר יש משהו מעניין בתיאור הדורות .
הדור שידע את נפוליאון מתואר בחיוב אם זה מר מורל, אביו של דנטס או אביו של וילפור.
הדור של המלוכנים – דור שהתעשר ממעשי מרמה והתחנפות לשלטון הוא הדור המושחת שבוגד ברוזן .
דור הילדים – כולם חוץ מבנדטו שנולד מחוץ לנישואין ( לא יודע אם קשור ) הם אידיאולגיים או בעלי עקרונות שמוכנים לוותר על העושר כדי להשיג אושר. בעצם הנסיון של הרוזן לפגוע בהם חושף את הבטן הרכה והעיוורת של הנקמה שלו.

רומן לסבי בספר שנכתב לפני כמעט 180 שנה?
באחת מעלילות המשנה בורחת אחת הדמויות עם החברה המלווה שלה כשהיא לבושה בבגדי גבר. בהמשך הן נתפסות באותה מיטה.
כמובן שברוח התקופה שנכתב הספר אלו היו התפתחויות מחוייבות כדי שאישה תשרוד בעולם של גברים, אבל בעין של היום ובניואנסים זה מרגיש שאולי היה שם משהו מעבר. גם במובן הפמיניסטי זו הייתה תת עלילה מרעננת אחרי תיאורים רבים של נשים שנזקקות לחסות גברים.
בגרסא האנגלית ששמעתי השתמשו גם במילים כמו intercourse לתאר יחסים קרובים – לדוגמא הרוזן אומר לאלבר ולמיכאל שיש בינהם intercourse כשהוא רוצה להסביר שהקשר בינהם אוהב ותומך. איני יודע מאיזו מילה בצרפתית זה תורגם ואני בטוח שבתרגום יותר עכשווי לא ישתמשו במילה הזו.

רקע היסטורי נוסף שקיים בספר הוא המצור על יואנינה ביוון ומותו של עלי פאשה. יואנינה נמצאת על מפת היעדים שלי לטיולים עתידיים אבל לא הכרתי את ההיסטוריה הזאת. עלי פאשה מוצג בספר כמנהיג שנבגד ומותו היה עוול – כשקוראים קצת על הבחור רואים שהאמת היתה קצת אחרת.

אלכסנדר דיומא היה דמות ססגונית ומסקרנת שאשמח לפגוש בה כדמות בספר . אפשר לקרוא עליו בויקיפדיה אבל שני דברים בביוגרפיה שלו היו מסקרנים :
אביו נולד כעבד. בן לשפחה ולאב לבן שלקח אותו תחת חסותו בגיל צעיר והכניס אותו לחברה הצרפתית.
הוא השתמש בשירותיו של סופר צללים בשם אוגוסט מקה – אני לא סגור מה היה שיתוף הפעולה בין השנים – אבל לפי המרשתת הרוזן נכתב בשיתוף פעולה של השנים.

אני שמח שקראשמתי את הספר אם כי אני לא חושב שהוא טוב כמו שמספרים עליו. יש לו חלקים טובים מאוד אבל גם יש הרבה חלקים גרועים.
מה תהיה הקלאסיקה הבאה – תלוי במצב רוח- מהאיליאדה לגוגול ודיקנס עד ליוליסס האמינגווי או וולף.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על The Count of Monte Cristo (Oxford World's Classics)