ביקורת ספרותית על ספר יום הדין-מהדורה מחודשת - נוסעי הזמן מאוקספורד #1 מאת קוני ויליס
ספר בסדר

---

אם לשפוט את הספר הזה על פי פרמטרים קרים, "ספר יום הדין" הוא דוגמה ומופת לז'אנר המסעות בזמן.
זו הפעם ראשונה שאני קוראת ספר שבו המסע בזמן הוא לא הרפתקה ספונטנית או תאונה כפויה: לא תמצאו פה ילדים שנכנסים בטעות למנהרה קסומה; אף אחת לא הלכה לתומה לקטוף עשבים ונחתה בטעות בסקוטלנד של המאה ה-18; אין שום גבר בעל פגם גנטי שמתיידד עם אשתו לעתיד בת השש.

העלילה של "ספר יום הדין" מתבססת על רעיון שהוא בעיניי לא רק שינוי מרענן, אלא הברקה מתוחכמת ומעוררת דמיון: מסע בזמן כהיבט מעשי – כמחקר שדה – בעבודה האקדמית. בעולם עתידני מפותח טכנולוגית, שבו אפשר לצאת למסע בזמן בתנאי מעבדה מבוקרים, כך חוקרים היסטוריונים את העבר.
קיוורין, סטודנטית באוקספורד של שנת 2054, חולמת לחקור את ימי הביניים. כדי להגשים את החלום היא הקדישה שנתיים של הכנה למסע למאה ה-14: היא למדה אנגלית תיכונה, לטינית כנסייתית, צרפתית נורמנית וגרמנית עתיקה; היא רכשה ניסיון מעשי בעבודה חקלאית, בטוויה בפלך וברכיבה על סוסים; ולקראת היציאה שלה למסע היא קיבלה סדרה של חיסונים, סיפור כיסוי עם שם בדוי (מבוסס היטב היסטורית), שמלנית צמר שנארגה ביד וגלימה בעלת בטנת ארנבת. והיא מוכנה לצאת לדרך.

אני חושבת שיותר מכול אהבתי את העיסוק בפער הלשוני בין התקופות. אם הייתי סטודנטית בשנת 2054 של ויליס, הייתי שמחה לצאת למסעות האלה כבלשנית (אם כי כנראה הייתי מעדיפה לצאת לתקופה היגיינית יותר מאשר המאה ה-14). קיוורין למדה אנגלית תיכונה כפי ששוחזרה במחקר אקדמי מודרני – האם זה אומר שהיא יודעת איך אנגלית תיכונה נשמעת במציאות? האם זה אומר שהיא יודעת לפרק את שטף הדיבור למילים? האם זה אפשרי ללמוד שפה מתה בצורה הזאת, בלי להיחשף לתקשורת הטבעית של דוברים ילידיים? ויליס יודעת כמה התשובה לשאלות האלה מורכבת, והאינטואיציה שלה מוסיפה אמינות רבה שטרם נתקלתי בה.
למען האמת, זו לא פחות מחוויה מתקנת. לפני כמה שנים אחותי שכנעה אותי לצפות ב"זרה" – סדרה שהמאיסה את עצמה עליי לימים בלי קשר להתעלמות שלה מהאתגר הלשוני כחלק ממסע בזמן – אבל מההתחלה זה היה החלק שהכי הרגיז אותי. "מה נראה לה," התלוננתי. "שאנגלית של סקוטלנד במאה ה-18 זהה לגמרי לאנגלית של אנגליה במאה ה-20? שהאנגלית קפאה על שמריה במשך 200 שנה? באמת נראה לה שהם היו מבינים זה את זה כל כך בקלות?" אחותי גלגלה את עיניה, אבל הנה, ויליס מבינה אותי – קיוורין שלה שקדה על לימודי השפה, אבל לא הצליחה להגיע לרמה שתאפשר לה להבין בקלות את אנשי התקופה.
אני קראתי את התרגום החדש, ונעשתה כאן לא פחות ממלאכת מחשבת – היה תענוג גדול לנסות לפענח, ביחד עם קיוורין המבולבלת, את העברית החז"לית, המסוגמנטת במקומות הלא נכונים, הזרועה בהידמויות ושינויים פונטיים קטנים והגיוניים לגמרי. היו משפטים שהצלחתי להבין רק בזכות העובדה שלמדתי בעבר צורות ייחודיות ללשון חכמים, מה שמעיד על הבקיאות וההשקעה הרבה של המתרגמים.

הדיוק של ויליס ניכר לא רק בתיאור העבר, אלא גם בהמצאת העולם העתידני. ובמילה 'דיוּק' אני לא מתכוונת לנכונוּת החיזוי, לשאלה כמה הוא קרוב למציאות (והוא לא: בשנת 2054 שלה אין סמראטפונים, אין הודעות טקסט ואין רשתות חברתיות, ואנשים עדיין מרותקים לבית כשהם מחכים לטלפון). אני מתכוונת לכך שהעולם העתידני הזה מושקע מבחינת פרטים, אמין ועשיר. סדרת הפרוטוקולים והנהלים הטכניים המורכבים של מסע בזמן, מערכת היחסים בין ההיסטוריונים ואנשי הרוח המבוגרים לבין הטכנאים הצעירים שמשגרים אותם, שלל המונחים והאנלוגיות – כמעט השתכנעתי שהטכנולוגיה באמת קיימת.
והיבט נוסף שהיה גם וגם – גם עשיר וגם מדויק להפליא, היה האופן שבו ויליס חזתה את תגובת ההמונים ותיאוריות הקונספירציה שצצות כשפורצת מגיפה. סצנות משעשעות ומעוררת התפעלות, שנהניתי מהן מאוד.

***

בזמן שאני כותבת על זה, אני חשה שוב התלהבות מהשלד העלילתי, ומתקשה להיזכר למה התאכזבתי מהספר.
טוב, התאכזבתי ממנו כי הוא לא מיצה את הפוטנציאל שלו. במובנים החשובים ביותר – בניית דמויות ומערכות יחסים, וקצב עלילתי – הוא פשוט לא היה מספיק טוב.
בהקדמה שכתב לספר, אדם רוברטס יצא מגדרו כדי לשבח את ויליס, ועשה overbuilding מיותר לציפיות שלי מהספר. "יש לוויליס משהו שלרוב אין לאחרים," הוא הצהיר. "היא גורמת לכך שאכפת לכם מהדמויות שלה." ובכן, קראו לי קרת־לב, אבל אני לא חוויתי קורטוב של אכפתיוּת או זיקה לאף אחת מהדמויות.
קיוורין היא גיבורה חסרת אישיות חלוטין. דנוורת'י חסר אופי לא פחות (ואנחנו לא ידועים כלום על יחסי המנטורינג ביניהם, למה קיוורין כל כך יקרה לליבו, למה היא מרגישה כל כך קרובה אליו). אפילו אגנס לא מעניינת במיוחד, ואילוויס היא פחות או יותר תפאורה. היו קווי עלילה שוויליס התחילה ולמרבה התימהון לא טרחה לעשות איתם כלום (למשל – הקשר בין אילוויס לגאווין). והדמויות ה"רעות" הן לא יותר מקוריוז.

אבל החולשה הכי גדולה של הספר הזה הוא הכתיבה הרפטטיבית והמתישה. יש ספרים ארוכים וכבדי־משקל לכאורה, שהקריאה בהם כל כך סוחפת עד שאתה מסיים את הספר רענן ומלא אנרגיה, ולא מרגיש בכלל שזה עתה צלחת 800 עמודים.
"ספר יום הדין" עב הכרס הוא לא אחד מהספרים האלה. קוני וויליס מעמיסה בפרטים לא מעניינים שלא תורמים לעלילה, וחוזרת כל הזמן על אותן מחשבות ואותן דאגות ואותם תיאורים של זוועות המוות השחור מילה במילה, copy & paste. באיזשהו שלב רציתי לצעוק: "אוקיי, הבנו! חצי מאוכלוסיית אירופה נמחקה ולא היה מי שיקבור את המתים אז הניחו את הגופות בערימות וזה נראה כמו סוף העולם, את יכולה להתקדם הלאה? או שזה המשפט היחיד שאת יודעת להגיד?!"

הפער בין החולשות הענקיות האלה לבין הרעיונות המדהימים של קוני וויליס, וההיבטים הצרים מאוד שבהם מתבטא כישרונות הכתיבה שלה – גורם לספר הזה להיראות כמו חוויה מפוספסת. זה ספר שיש בו המון שכל, אבל אין בו מספיק לב. יש בו תחכום טכנולוגי ובלשני, אך עולם הנפש והרגש לא מועבר בצורה מספיק בהירה וצלולה.
זה נראה כמו בזבוז, שוויליס בנתה עולם מופלא כל כך ולא השתמשה בו כיאות. יותר מכול היא גרמה לי לרצות לקרוא פאנפיק של כותבת מוכשרת יותר, שתמקסם אותו כמו שצריך.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על ספר יום הדין-מהדורה מחודשת - נוסעי הזמן מאוקספורד #1