הספר הזה ממתין לי כבר הרבה זמן על המדף יחד עם ספרים נוספים של מייקל קוריטה שקניתי וטרם קראתי ובחרתי בו להתחיל את התנסותי הראשונה עם הסופר. בקצרה ובגדול, לא עפתי. למרות שאני לא מצליח לשים את האצבע על מה בדיוק הבעיה. אני פשוט יודע להגיד שהספר לא זרם לי וגם החלקים שכביכול הכי מותחים לא באמת ריתקו אותי. גם הטוויסט המתוחכם בסוף שכביכול הולך הפוך על הפוך לא עשה עליי רושם.
לסיכום, ספר פרווה שלא הותיר בי שום חותם.
הלכתי לקרוא ספר מתח אמיתי :)

רוֹבּ בארט, סוכן FBI חדש בתפקידו יודע להוציא מחשודים הנחקרים על ידו הודאות אמת. הוא בונה אמון, שובר את הקרח ומצליח לגרום להם להרגיש בנוח שלא כחוקרים הפועלים לפי הספר.
כשקימברלי קמפו- אסירה ג'אנקית מהעיירה המנומנמת פורט הופ על חוף מיין המרהיב בה גדל עם אביו וסבו הקשים לאחר שהתייתם מאמו כילד- מתוודה על רצח כפול של זוג צעירים שנטלה בו חלק בניגוד לרצונה, הוא מאמין לה.
האשם לדבריה הוא מתיאס בֶּרֶק, איש אחזקה מצליח שהחל לכסח מדשאות ולעשות עבודות קטנות תמורת כמה דולרים בגיל 10 וכעבור כעשרים שנה בעל חברה מצליחה לשיפוצים ועבודות מקצועיות, דמות מוכרת ומוערכת כאדם ישר וחרוץ ולקוחות מרוצים בעיירה וסביבתה. אז למי יאמינו המקומיים? מה עוד שהגופות לא נמצאו במקום בו טענה שיהיו.
רובּ מתחיל לחקור בעניין נעזר בעיתונאית מקושרת שהוא מכיר מילדות. לעניין נכנסים שוטר מקומי ותיק והרשות ללוחמה בסמים כשהתמונה המתבררת גדולה משסברו. האזור בעל הנוף המדהים והחוף הזרוע מסעדות ופאבים ומושך תיירים בקיץ אינו תמים ואידיאלי כפי שנראה. מתחת לרדאר מתנהל סחר ענֵף בסם קטלני האחראי למותם של כמה וכמה משתמשים במדינות האזור ובכללן מיין.יש בפרשה מעורבים נוספים חוץ מתושבי המקום וגורמי אכיפת החוק.
הוא מתקשה לתהות על קנקנו של מתיאס שמצד אחד יכול להציג חזות אדיבה וחייכנית ומאידך יש בו משהו כוחני ומאיים. עליו גם לגלות רגישות כלפי מי ששכלו את ילדיהם, חדורי זעם ודורשים תשובות.
'לונג סטורי שורט'- רובּ מגיע לחקר האמת בדרך חתחתים מסוכנת כשה'סיפתח' והסיום מובאים מפי קימברלי ומתיאס, המתברר כנבון ומתוחכם בהרבה ממה שסבר בתחילת החקירה.
הבעייה בספר היא סגנונו המאכזב אחרי 'עד במנוסה' של המחבר שהיה מרתק יותר, כתוב אחרת ונהניתי למדי מקריאתו. משפטים כמו "הוא שלח ידו אל תא הכפפות, הזיז הצידה את האקדח שלו ומצא את מכשיר ההקלטה הדיגיטלי הצנום..." ; "הרפה מכתפו של בארט ושחרר אוויר כלוא שהגיע מהנשמה יותר מאשר הריאות". ארוך, מוגזם ומסורבל לעתים, פרטים מיותרים ומכבידים. אולי המקור לא משהו, התרגום גרוע או שניהם. החמצה כי יש בסיס למותחן סביר.
אפשר לצרף לרשימת 'לא חייבים'.
2.5 כוכבים.

איך זה קרה? - תרתי משמע - איך קרה שלספר הנ"ל וספר נוסף בשם אל תגיד כלום של בראד פרקס יש בדיוק את אותה כריכה?
אולי באמת הם רוצים שאני "לא אגיד כלום"???

לרגע חשבתי טעות, לשניה נוספת חשבתי תעתועי עיניים - כעיניים הירוקות - יש לומר די יפות שהביטו בי זה לצד זה משני ספרים שונים, מהוצאות שונות - תעלומה או יד המקרה? מעניין, אצל מי שמצויה התשובה, אשמח.

בכל אופן, איך זה קרה?

רצח כפול של זוג אוהבים בעיירת חוף קטנה במדינת מייל הביאה את החוקר רוב בארט אל מחוזות ילדותו בו ביקר את סבו שניהל פאב ידוע בסביבה.
הספר נפתח בתיאור לפרטי פרטים של דמות מפתח שהיתה במקום בזמן הרצח ולקחה חלק בהתרחשות עצמה, אממה היא עצמה דמות מפוקפקת, שקרנית, מסוממת, שהעבירה לא מעט זמן בכלא.

אף אחד לא מאמין לה למעט רוב עצמו שתפקידו בכח לזהות מי שקרן ומי דובר אמת.

רוב מחליט לפעול על פי העדות של קימי, אבל שום דבר לא מסתדר, על פני השטח הכל מראה אחרת לגמרי, ברצח, על פי עדותה של קימי מעורב דמות מעברו, אשר היה לו טאקל איתו בילדותם, רוב הופך לדמות נלעגת גם במקום עבודתו וגם העיירה,
איך הוא מאמין לניקי? היא הרי שקרנית ידועה.

אבל משהוא בעדותה גורם לרוב בכל זאת לדבוק בסיפור וזה לא מרפה, הוא משוחח עם אביה של הבחורה שנרצחה, עם הוריו העשירים של הבחור עם הסובבים אותם ובכל זאת....

רוב בארט רוצה להבין איך זה קרה?

מתח פסיכולוגי מטלטל סוחף עם הרבה טוויסטים ועקשנות לרדת לפרטי פרטים של חוקר אחד יחיד ומיוחד.

איך זה קרה?

קראו ותדעו...

קריאה מהנה.

יש הרבה סיבות לאהוב את מייקל קוריטה. הוא כותב מתח משובח, יש לו טוויסטים נהדרים בעלילה, הספרים שלו תמיד מתרחשים בעיירות נידחות בארצות הברית וכוללים דמויות נהדרות, אבל בעיקר אני אוהב אותו כי הוא מצליח תמיד לגרום לי לרצות חבר כמו הגיבור הראשי. כמו בספריו הקודמים, גם בספר הזה מדובר במישהו לצאת איתו לבירה, לשחק איתו פוקר, לבקש ממנו הלוואה בידיעה שהוא ייתן אותה בלי לשאול שאלות, או פשוט לספר לו כל מה שמציק לך, ולדעת שיהיו לו תובנות והערות והארות.
ואחרי שהפלגתי בשבחי הדמות הראשית, יש פה גם מתח מהוקצע. רוב בארט מגיע לעיירה קטנה כדי לחקור היעלמות של שני צעירים. את העיירה הוא מכיר היטב כי סבא שלו ניהל בה פאב שקיבץ אליו את כל הדמויות השליליות של העיירה, ושלט במקום ביד רמה. יש עדת ראייה לאירוע, אבל היא מוכרת בעיירה כשקרנית וגוזמאית ובעיקר מסוממת.
הספר נפתח בווידוי מדהים שלה, לפרטי פרטים, על ההתרחשות בלילה שבו נעלמו שני הצעירים. היא קושרת את עצמה להיעלמותם ולרציחתם, מפלילה טיפוס נאלח שכמוהו יש בכל עיירה, אבל הגופות לא נמצאות במקום שהיא אומרת שקברו אותם. מכאן מתחיל מסע מפותל ועוצר נשימה לחקר האמת שכולל פיתולים רבים, טעויות בזיהוי, ודמויות שלא תמצאו בדרך כלל בספרים מהסוג הזה.

רומן בלשי כתוב היטב

ספר מתח טוב ומעניין אבל כהרגלו של קוריטה הוא מוציא את המיץ עד שהעלילה מתקדמת ההתפתחויות איטיות וחוזרות על עצמם בשינויים קלים עד לסוף המכונן

שוב איני מבין איך זה קרה ? לקחתי ליד מותחן על כריכתו כתוב "מותחן מעולה ומהפנט מהשורה הראשונה ועד האחרונה, ששואב אותך לתוכו ואתה (לא) רוצה שהוא יסתיים (וושינגטון פוסט)
טוב הכותב מגזים דווקא רציתי שיסתיים והסגה הטיפשית תיפתר.
למה למה ? אני נופל לפח סופרי המתח מיד אין USA החייבים זה בגנים שלהם לסבך כל פשע בתאטרליות מוגזמת ומיותרת
לכו ללמוד באקדמיה השבדית / סקנדינבית לכתוב ספרי מתח.