ביקורת ספרותית על נקשרות - סופרות כותבות על נשיות מאת כללי
ספר טוב

---

כותבות נשיות

האם יש כתיבה המוגדרת כנשית? על השאלה המאתגרת משיב הספר נקשרות, בו שלוש עשר סופרות כותבות סיפורים קצרים על נשיות.

תחילתו של הפרויקט, בעקבות מחאת ה- #METOO, והאופן בו היא עוררה שיח נשים על פגיעה מינית שחלקו חוו בעברן. העיתון למונד יצא בפרויקט, במסגרתו הופיעו סיפוריהן של שש סופרות, בנושא שהוגדר כרחב, "נשיות".

בהשראת המיזם הצרפי, נוצרה יוזמה ישראלית, שבקשה משבע סופרות ישראליות, לכתוב על "נשיות" באופן שהן רואות את הנושא. התוצאה אסופה של שלוש עשר סיפוריים, חלקן ישראלים וחלקן צרפתים, פרויקט השוואתי המעלה סוגיה, מה משותף ומה מבדיל בין הסיפורים השונים?

את הספר, נקשרות, סופרות כותבות על נשיות, ערכו ואף כתבו לו מבוא מאיר עיניים שלוש עורכות, בין הכותבות הישראליות, סופרות ידועות, כמו אילנה ברנשטיין, המספרת בסיפורה על אישה שמבקשת קשר, אך לא פעם היא מרתיעה את הגברים שאיתם היא נפגשת, הם חושבים שהיא חזקה ומאיימת, אולי בדעתנות שלה, מה שגורם לה לשמנך את עצמה, משום שהיא מבקשת לא להיות בודדה. העיקר לא לאיים, היא משננת לעצמה, בשעה שהיא "מקטינה את הנפח שלה בחלל הצר."

הסיפור הזה, ממשיך בצורה מכמירה, לאינטימיות שנשים מנסות לחוות, ללא השפלות, אך לא פעם הן נתקלות בגברים שאומרים להן, "את רוצה לשחק בגוף שלי" מה שגורם לה תחושות מערבות, לרצות לצחוק, או לבכות, בעת ובעונה אחת. הסיפור הנפלא הזה מסתיים בביטוי מדויק: "שתיקה טובה," המעורר מחשבה למשחקי הכוח המשפילים הקיימים לא פעם בין יחסי נשים לגברים.

אילת שמיר, בסיפורה לילי, מעניקה נקודת מבט מכמירה, לאישה לא צעירה שמחפשת אהבה בבר. היא נתקלת ברגלו של זה היושב לצידה בבר כאילו בטעות, משום שזאת הדרך היחידה שהוא ישים לב אליה.

היא עובדת במשרד, אצל שלמה, הבוס שלה שבעבר היא הייתה המאהבת הסודית שלו. לאחר שנים של בזבוז, שלא הובילו לשום מקום, רק להבטחות סרק, היא ניתקה את הקשרים הרומנטיים ביניהם.

לילי מתארת, את ההמתנה לגבר שאולי יאהב אותה, "כל החיים אנחנו מחכים, מחכים. מחכים..."

מארה טייט, הצרפתיה, בסיפורה מערבולת התקריב, שואלת שאלה מרתקת בפתח סיפורה: "איך להתאפר לשיעור בזום." הכוונה הייתה לעובדה שבזמן הקורונה, היא נאלצה להעביר שעורים בזום לתלמידיה. בעובדה המייאשת הזאת, היא מצאה הזדמנות לצמוח, מכך שלמדה להתאים את עצמה למדיה החדשה שהלכה ותפסה את מקומם של המפגשים הפרונטליים והגדילה את הניכור בכלל ואת הניכור בין נשים לגברים בפרט. האם ניתן להראות נשית מבעד למסך הזום? שואלת טייט.

מארי דריוסק, סופרת צרפתיה, בסיפור הבריכה, מספרת על ילדה בראשית התפתחותה המינית, שחוותה, תקיפה מינית, על ידי חבורה של נערים, שעה שרחצה בבריכת השחייה, היא כול כך התבישה בכך, וחשה בתחושת אשמה, משום שלכאורה היא משכה את הנערים. למרות שחלפו למעלה מארבעים שנים, האירוע עדיין צרוב בנשמתה בכאב.

לקרוא סיפור קצר זה כמו לרוץ ספרינט, את הסיפור גומעים בנשימה אחת. זאת כתיבה שונה מכתיבת ספר, ולכן יש לה יופי מיוחד. ספר האוגד סיפורים קצרים, הוא כמו תערוכת אמנות קבוצתית טובה. כזהו הספר הזה, פרויקט נפלא בו כותבות שונות, כל אחת מספרת את הסיפור שלה, למהי נשיות, תוך התייחסות רגישה ויפה לפגיעות הקיימת בהגדרה זאת.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על נקשרות - סופרות כותבות על נשיות