למרות אורכו הקצר של הספר הזה, נדרשתי להרבה אורך רוח, ואני מודה שהוא אתגר אותי, והזיז את הגבינה שלי. מצד לצד. לכל אורך הקריאה הרגשתי שאני רודפת אחרי קצה חוט שחומק ממני שוב ושוב. ההרגשה של הדבר החמקמק הזה עדיין לא עזבה אותי גם לאחר שסיימתי לקרוא את הספר, ועוד אחזור לזה.
אלוני הוא ידען לא קטן, ובמגוון נושאים, אבל מה שהרגשתי , ובצורה מאוד חזקה זה שאלוני העלה על הכתב סיפור שעטף אותו בהרבה שכבות של פילוסופיה. ואני, שתמיד קוראת את הכריכה האחורית, הפעם לא עשיתי זאת, אולי כי לא הפסקתי ליהנות מציור העטיפה היפהפה, וכך חמק ממני שאלוני הוא יועץ פילוסופי. טוב, אז קשה לפספס את זה כשקוראים את הספר.
הספר עוסק בחיים, במוות, ובמה שביניהם. בעיקר במה שביניהם. בחדר ההמתנה, בין העולם הזה לעולם הבא. אדמונד, בחור בשלהי שנות השלושים לחייו הוא זה היושב כרגע בחדר ההמתנה, ומשתף את הקורא בהרהורים שלו, על נושאים ברומו של עולם, וגם על דברים יותר ארציים. כמו הגינה שלו אשר לשווא ניסה לטפח, על עץ הסיגלון שלו (עכשיו מתים, כשזו עונת הפריחה של העץ המדהים הזה?!?) ועל הצב והקיפוד שביקרו בגינתו לגיחה קצרה.
אלוני כותב עם הרבה הומור, וניכר שהוא כתב את הספר בקריצה גדולה. חייכתי הרבה במהלך הקריאה, אני אוהבת לפגוש הומור בסיפור, וכשזה מלווה בהומור עצמי, זה עוד יותר טוב.
היו קטעים שהרגשתי מלאה מהמילים, מהתיאורים. ואלוני יודע שזה טו מאץ':
"סביר שממש כמו המת שלנו, המותש מקצב האירועים ומטיבם, כך גם חלק מכם הקוראים." (עמ' 140)
מה שפחות אהבתי זה את השימוש בדמות מְסַפֵּר יודע כל. אני לא אוהבת את התיווך הנעשה ע"י שימוש בטכניקת הכתיבה הזו. זה מתיש וזה גרם לי להרגיש שאני קוראת סיכום של הרצאה, ולא סיפורת. מצד שני, בגלל אופי הסיפור אפשר להבין את השימוש בצורת הכתיבה הזו. כי כשאתה מת, אתה לגמרי מת.
אז למי שאוהב את הספר שלו בעל עלילה ועם גיבור עם נוכחות שמתניע את הספר- לא ימצא את זה כאן.
אבל זה בהחלט ספר למי שפתוח לקרוא ספר שקצת לוקח אותך למחוזות אחרים, וגורם לך לחשוב על הדברים, תוך כדי חיוכים.
והדבר החמקמק הזה, מה אתו? סיימתי את הספר, סגרתי אותו, ואז פתחתי שוב, וחזרתי להקדמה, חיפשתי את אותה פסקה שקראתי והדהדה בי עמומות בראש לכל אורך הקריאה, ואז נפל לי האסימון שכל מה שקראתי היה בכלל מטאפורה למשהו אחר בכלל, וחדר ההמתנה הוא המקום בו כל אחד מאיתנו נמצא כרגע, והחדר הזה בעצם נועד שנעצור רגע, ונחשוב.
..."כי אמרו כבר לפנינו שאין לנו ארץ אחרת ועם זו שיש לנו אנחנו צריכים להסתדר עם כל המגבלות שלה, ואם היא לפחות מאפשרת לנו לספר את הסיפור הזה אז דיינו." (עמ' 12)
ואולי זה מה שאני בחרתי לראות, וזה כל היופי בספרות. כל אחד רואה ומרגיש אותה אחרת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
