ביקורת ספרותית על ים ביני לבינך מאת נורית גרץ
ספר מעולה

---

כמו הרבה ספרים אחרים, גם את הספר הזה מצאתי בספריית רחוב, הפעם אחת בירושלים, אליה הגעתי בזמן שיטוט יחד עם הבת שלי. ספרים בספריית רחוב נושאים איתם מטען נוסף מעבר לספר עצמו. חתימות, הקדשות, סימניי שיוך, סימניות, קיפולים פה ושם, כל אלה מספרים סיפור על גלגוליו של הספר. הרבה יותר מספר חדש שנרכש בחנות, או מספר שנלקח בספריה ויש לשמור עליו במידת האפשר, כך שכל מה שיש זו עטיפת הניילון, מדבקת הקיטלוג, וחותמות הספרייה במקומות אקראיים. אז הספר הזה לא מספר סיפור, או שמא כן. הוא נלקח חדש כביום צאתו לאור. דפים לבנים חלקים ונקיים, כריכה רכה שלמה ולא משופשפת,שום סימנים על הכריכה הפנימית. רק כרטיס השתתפת בועידה של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית משנת 2016, כרטיס ששימש כסימניה באחד העמודים הפנימיים לקראת סוף הספר, רמז שאולי אי-מי קרא אותו.

עכשיו נתעכב על העטיפה, כי זו עטיפה מדהימה ביופיה. על רקע כחול של ים, כחול של שמיים ועיגול צהבהב שהוא ספק שמש ספר ירח, משייטת סירה עשויה מקיפולי נייר, ועל הנייר שורות בכתב יד בשפה זרה. כל זה מאיר את הרקע לעלילת הספר, כמו גם הבסיס שעליו נכתב - חליפת מכתבים בין המשוררת רחל ובין מיכאל אותו היא פגשה בטולוז לזמן קצר. מיכאל חזר לרוסיה של המהפכה הקומוניסטית, להוריו, לעולם שבו הוא מהנדס חשמל, והרבה לא ידוע עליו. רחל, היא רחל. הלכה להגשים סוציאליזם וציונות בארץ ישראל. בעודה יושבת בדד בתל אביב, בירושלים, בבית מרפא בגדרה, היא ממשיכה לחלום ולכתוב שירים על עבודה חקלאית ושיתופיות בין דגניה כינרת, המקומות שזרקו אותה מתוכם כי היתה חולה מדי וחלשה מדי לחזון הסוציאליסטי שעליו הם חלמו.

הרבה פעמים במהלך הספר חשבתי על סבא שלי. זה די מתבקש מבחינתי כשאני קוראת על משוררת חולת שחפת שהגיעה לארץ מרוסיה וכתבה בעברית, כי סבא שלי היה חלה שחפת שאמנם נרפא אבל המשיך לחיות עם פגם מהותי באחת הריאות, והוא היה משורר שהגיע לארץ מרוסיה כתב בעברית. בעוד שיריה של רחל מלאים הדים של בדידות ואהבות נכזבות, לא נשארו לנו מילים אוהבות בינו ובין סבתא שלי. השירים שלו קשים, בלתי מפוענחים ברובם, מלאים מילים מיוחדות ונדירות ורגשות דתיים. הוא מתפעם מזכרון של סבא שלו (שאותו כמובן לא הכרתי) אבל לא כותב מילה על מה שחש כלפי אשתו. נהוג לומר שזה היה דור אחר, שהתחתנו מתוך צורך פרקטי ושמרני ולא מתוך רומנטיקה, וזאת למרות קיומם של עדויות נגדיות, יומנים, ספרים ושירים למכביר שאומרים את ההיפך. אני נוטה להאמין שכן, סבא שלי כתב שירי אהבה לאשתו, אולי רק אחרי החתונה, ושהיא ברוחה הפרקטית אמרה תודה ואז השמידה אותם. ואולי לא היו הדברים מעולם ואני סתם ממציאה.

בחזרה למיכאל ורחל. נורית גרץ בחרה בנקודת מבט מעניינת, אם כי לא מקורית. בכריכה הפנימית יש כמה קטעי יומן אישיים של המחברת שבהם היא מסבירה על הרציונל בבחירה. מיכאל הוא דמות היסטורית קיימת, הוא זה שנקרא בפי רחל "רחוקי שלי" בשירה הידוע, ולכן בניגוד לראשל בספר חמניות שאותו סקרתי השבוע, מערכת היחסים היתה עובדה היסטורית קיימת ולא המצאה פרי דימיון קודח. הבעיה הקשה ברומנים היסטוריים היא הצורך להיות צמודים לעובדות היסטוריות ידועות, ובחירה בדמות אנונימית או אנונימית למחצה נותנת ליוצר חופש גדול יותר לדמיין ולחשוב. נורית גרץ שמה את רחל ואת ישראל והציונות ברקע, ומתמקדת יותר במצב של מיכאל, כמאפיין אינטלגנציה יהודית ברוסיה של ראשית הקומוניזם. היא מתארת יפה את דעיכת הפיוטיות, את ההיצמדות לעובדות נקיות ומהונדסות כדי להימנע מרדיפה פוליטית. את הרדיפה הפוליטית שבכל זאת מגיעה, את ההתפוררות בחברה ואת הקושי להתנהל בדיקטטורה השולטת על החשיבה ומנסה דרכה לכבוש את התודעה.

וזה חלק מההיסטוריה של עמנו. וגם חלק מההיסטוריה של הארץ, שכן "מיכאלים" כאלה היו רבים, וצאצאיהם הגיעו לארץ במאות אלפים בשנות התשעים של המאה הקודמת, והם נתח משמעותי מהחברה הישראלית נכון לעכשיו. הוריהם היו אנשים שבצומת דרכים היסטורי בחרו באידיאולוגיה בינלאומית מתוך רצון להחריב עד היסוד עולם ישן ולהבנות ממנו עולם חדש וצודק, תקווה אוטופית שהתרסקה על קרקע מציאות קשה וכואבת, והביאה אסון על מיליוני אנשים.

הספר מעולה. הוא כתוב בגוף שלישי של מספר כל יודע, וזו בחירה טובה מאוד. הוא משבץ משירי רחל ומתוך כתבים אחרים שלה וההיסטוריה הידועה היטב, אבל מביא את הסיפור מזווית חדשה ומרעננת. עכשיו אני שוקלת להשאיר אותו בבית, ולא להחזיר לספריית הרחוב כי מי יודע מה יאונה לו שם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ים ביני לבינך