בקיץ האחרון הייתי אמור לצעוד לאורכו של West Highland Way אשר בסקוטלנד. השביל שאורכו 152 ק"מ מאד פופולרי בקרב טיילים ממגוון גילים שונים ומידי שנה צועדים בו בקטגוריות שונות.
המסלול מתחיל צפונית לגלזגו ומסתיים בפורט ויליאם ובמהלכו עוברים הצועדים בו נופים הררים, אגמים, דרכים כפריות ישנות ובקיצור הרבה סקוטלנד.
לאורך המסלול מגיעים לנקודות לינה מסודרות, אכסניות, פונדקים ומקומות בהם אפשר לעצור ולהתרענן.
נערכתי מבעוד מועד למסע, שהיה אמור להיות מסע משפחתי; הזמנתי מקומות לינה לאורך המסלול, חידשתי ציוד טיולים והשלמתי מידע על הטרק וכולם היו מוכנים למעט מרפי שאותו לא טרחתי להזמין אבל הוא הגיע ללא הזמנה וכבונוס הביא חבר טוב שלו ושמו קורונה..
לסקוטלנד לא טסנו....
את הטרק לא צעדנו....
מהקורונה לא נפטרנו...
כמאה ועשרים שנה מוקדם יותר הגיע רוברט לואיס סטיבנסון הסקוטי לתחתית החבית של מפח הנפש ומצב רוחו לגבי כיצד חייו האישיים התנהלו דאז: חייו המקצועיים כעורך דין כשלו, הוא אכזב את משפחתו בדפוס חייו האתאיסטי ואהובתו הנשואה נטשה אותו וחזרה לארה"ב. הוא מחליט לשוטט, ללא מטרה וללא יעד כראוי לאדם הצועד בעקבות גורלו ולערוך מסע בן 12 ימים בחבל ארץ פראי ששמו סוואן בדרומה של צרפת.
הוא מייצר לעצמו ציוד טיולים כששיאו הוא יצירת שק שינה – כפי הנראה התיעוד הספרותי הראשון של שק שינה ורוכש לעצמו אתון, בה עוד נדון במהלך הסקירה, ששמה הוא מודסטין והוא יוצא לדרך.
לא הלאה רבות בעניין זה רק אכתוב שלדעתי האישית סטיבנסון הוא מטייל לא שגרתי: מצד אחד הוא לא מפסיק לרטון ולקטר בכתיבתו לאורך המסלול: המסלול הקשה ולא
נגיש, על האתון העקשנית, על מזג האוויר, על המקומיים הכפריים שמלגלגים ומשחקים בו, על איכות הפונדקים בהם הוא לן לאורך המסלול. פולני לא קטן או סקוטי רתחן..
ומצד שני הוא משקף בכתיבתו את המציאות של נופים פראיים וקשים לצעידה אבל בתוליים ביופיים, אוכלוסייה כפרית גסה ומפולגת בין מיעוט קתולי אליטיסטי ומלוכני - פרק שלם הוא מקדיש לניסיונם של קתולים חוזרים בתשובה להטביל אותו, כמעט בכוח במנזר בו הוא מתארח, לקתוליות כי סטיבנסון הוא פרוטסטנטי, לבין רוב פרוטסטנטי וקנאי לעצמו ולאדמה שלו. הוא אינו יכול להמנע מהשוואה בין עמק הסוון ותושביו המפולגים דתית לבין יושביה ומסלוליה של סקוטלנד ולדעתי האישית אם הוא היה טורח לעשות את מסעו ורשמיו בסקוטלנד אז הרווח שלנו כקוראים ושלו כטייל היה כפול ומכופל.
חלקים נכבדים מקדיש סטיבנסון לעימותיו התמידיים עם מודסטין האתון, סובבת אותו, מתנגדת לו ומביאה אותו למצב שהוא נאלץ לכפות את עמדתו עליה בכוח הזרוע עד שכל פעיל ופעילה מארגוני צער בעלי חיים היו מגלגלים את אישוניהם וסופקים ידיים.
בעוד שסופרים ישראליים כמו נחום גוטמן ואפילו מאיר שלו לקחו את דמות החמור ובנו סביבו סביבה בידורית וציורית (גוטמן 'בשביל קליפות התפוזים' ו'מעשה בחמור שכולו תכלת' ומאיר שלו ב'רומן רוסי') המושכת את לב הקוראים חיפש סטיבנסון להטיל דופי בלב אמתו לאורך המסע עד ההשלמה, ההכנעה והחרטה בסופו של המסע.
הוא אינו מבין שהמסע שלו עם מודסטין הוא מבחן להתמודדותו עם תלאות וקשיים ובעיקר עם עצמו (פרשנות של עצמי) ורק בסוף ההכנעה והסליחה שלו בסוף המסע היא זאת שמחזירה שקט לעצמו ואפילו לגעגוע ובכי כי ההשלמה היא השלמה עם עצמו.
אני די מעריך את סטיבנסון שבמשך 12 יום צועד מעל 250 ק"מ בדרך לא דרך, חולני, עם ציוד בסיסי, ללא נעלי טרקים עם סוליות ויברם או מדרסים ו/או בגדים מנדפי זיעה כי הוא עומד באתגר בכבוד ומסיים את המסע - הרבה טיילים בני דורנו, מנוסים, מצוידים היטב במיטב הציוד המהפכני והטכנולוגי, מרימים ידיים כי קצת קשה, קצת חם, קצת כואב.
אסיים בהתייחסות לכריכת הספר באיורו של וולטר קריין ממהדורת הספר בשנת 1916 ובו ניתן לראות את השתלשלות עלילת הסיפור כשגיבוריו הראשיים של האיור הם סטיבנסון ומודסטין: סטיבנסון ומודסטין לנים ורועים באחו בצל עצי ערמונים (העצים הבולטים בעמק הסוון) וסטיבנסון בתוך שק השינה המפורסם, סטיבנסון גוער במודסטין במעלה גבעה כשהיא פוחזת וצועדת לאן שהיא רוצה, סטיבנסון מתארח בפונדק, סטיבנסון עובר 'שטיפת מוח' מצד שני חוזרים בתשובה קתולים, סטיבנסון ומודסטין ברום גבעה לאור זריחת השמש. למי שמצפה לקרוא את סטיבנסון של 'אי המטמון' או 'החטוף' נכונה אכזבה כי זה אמנם אותו סופר אבל לא אותה הכתיבה או הדמיון ולעומת זאת למי שמחפש לקרוא ספר מסעות בסגנון 'מסעות בארץ הקודש' של מרק טווין ולחוות את צרפת הפראית של סוף המאה ה - 19 נכונה לו הנאה מרבית.

ספר חמוד, מקורי וכתוב מקסים. אהבתי