ביקורת ספרותית על על כמה בתים מאת מיכל דינור וצלר
ספר מעולה

---

מהו בית? זה ארבעה קירות וגג מעל הראש? זה המקום בו נולדנו, או המקום בו אנו נמצאים עכשיו? או שאולי בית אלו האנשים שהביאו אותנו לעולם, או אולי האנשים אותם אנו נושאם בזיכרוננו? ואולי בעצם זה הכל יחד. תערובת של ההיסטוריה וההווה.

ובכלל בית, זו מילה כל כך טעונה. מילה כל כך קצרה, שלוש אותיות בסך הכל, המכילות בתוכן את כל מה שהביא אותנו עד הלום: הורים, אחים, ילדות, בגרות, משפחתיות. מה יש בה במילה הזו, ההשפעה שלה עלינו, סערת הרגשות (לפה ולשם) שתמיד מתלווה אליה. איך היא מצליחה תמיד להכניס אותנו לסחרור של רגשות ושלל תחושות.

הבית הוא הנקודה בה הכל מתחיל. הדבר הזה שנבט בנו מיום לידתנו, יצמח ויגדל בתוכנו, וילווה אותנו כל חיינו. לטוב ולרע.

מיכל דינור וצלר לוקחת את הקורא למסע רגשי מטלטל שמתחיל מהדירה הקטנה בשיכוני הרכבת בחולון, שכונה בה כולם יודעים מה קורה בבית של השכן, אל האנונימיות של ניו יורק התוססת והרועשת, עד המרחבים של קליפורניה, ושוב חזרה לחולון, למעין סגירת מעגל.

גיבורת הסיפור היא שלומית, בת שלושים ושמונה, עוסקת בדיקור סיני, נשואה לרוב, רופא אמריקאי, ללא ילדים מבחירה. חיה חיים שלווים, חיים שבנתה לעצמה כשהכירה את רוב. חיים רחוקים מהחיים שהיו לה. אפשר לבנות חיים גם ממילים. בדיוק כמו ששלומית עשתה, כשתיארה לרוב, בעלה, את המשפחה החמה שהשאירה בארץ, את ניחוחות וטעמי האוכל העזים שהיו עולים על שולחנם בכל ארוחה. מכוח הסיפורים האלו היא יצרה מעין ערגה וגעגוע מאולץ שלא היו קיימים בה. וכשאין מי שיסתור את כל העובדות האלו, הסיפור עומד יציב ואיתן.

"ואולי בכלל באהבה בסוף כולם משקרים ומתאהבים בשקר, עד שהם הופכים להיות השקר עצמו, וכנראה שזה בסדר, גם השקר והאמת אולי לא כאלו רחוקים." (עמ' 161)

אבל האמת היא ששלומית השאירה מאחור שברים של משפחה. אמה, שסבלה הרבה שנים מדיכאון מתה בנסיבות קשות כשהיתה בת שש. אביה שעוד קודם לא מצא את עצמו, מצא נחמה באלכוהול. לשלומית היה בעיקר את אחותה הגדולה אתי, שתי הסבתות, שגם הן ידעו חיים לא קלים, ונראה שהחיים טלטלו כל דור במשפחה הזו מבלי לפסוח על אף דור. הכל במשפחה הזו קורה בהילוך גבוה, בתעצומות ועוצמות מקסימליות.

הסיפור מתחיל בהווה כששלומית מקבלת טלפון בו היא מתבשרת על מות אביה. מרגע זה לוקחת מיכל דינור את הקורא אל תוך הסיפור העכשווי, כשתוך כדי הוא חוזר אחורה, לעבר.

במהלך השִׁבְעָה תפגוש שלומית אנשים שלא ראתה שנים, שאלות שנותרו פתוחות יקבלו מענה, ורק אז, שלושה עשורים לאחר מותה של האם, יתגלה סיפור שלא הכירו, וזה ישלים את התמונה וייתן פתרון להרבה תחושות שלא היה להן אפילו שם, אבל הן תמיד היו שם, נוסעות הלוך ושוב מהגוף למוח, בלופ תמידי וטורד מנוחה.

דינור כתבה סיפור משפחתי שיש בו הכל, את כל מה שבונה משפחה, וגם יכול לפרק אותה באותה המידה. הדמויות בספר נכתבו בצורה כזו כמו שצייר היה נדרש לצייר אותן. הן מדויקות, הן דעתניות, וזה לא רק הדמויות המצוינות ( אתי, סבתא רג'ינה, יוני) זו הצורה בה דינור לוקחת את הקורא אל הבפנוכו של המחשבות, וכל זה בכתיבה חדה שגם דוקרת את הקורא לפעמים, ולא רק מכוח המילים, גם מהרגשות שהמילים שלה הצליחו לעורר בי. ולכל אורכו של הסיפור.

אז כן, אדם יכול לעבור כמה וכמה מדינות, להשיל ולהחליף תדמית, אבל בסופו של דבר הבית הוא הלב. תמיד זה הלב. שם הכל נשאר במקומו, לא משנה כמה ולאן ננדוד, תיק הזיכרונות שאנו סוחבים איתנו תמיד שם, להיכן שלא נלך.

מומלץ, הכי מומלץ.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על על כמה בתים