ביקורת ספרותית על וייטנאם - טרגדיה אפית 1975-1945 מאת מקס הייסטינגס
ספר טוב

---

הספר "וייטנאם" מאת ההיסטוריון הבריטי מקס הייסטינגס (הוצאת מודן, 2021) הוא כרוניקה של מלחמת וייטנאם למן המערכה שניהלו הצרפתים בהודו־סין בשנים 1945־1954, עבור במערכה שניהלו האמריקאים בווייטנאם למן 1959, ובהמשך בלאוס וקמבודיה וכלה בנסיגתם מסייגון ב־1975. המחבר, הייסטינגס, היה כתב צבאי שסיקר את המלחמה בווייטנאם בעת שהתרחשה כמו גם עימותים נוספים ובהם מלחמת פוקלנד.

תחילה תיאר המחבר את המלחמה שניהל הצבא הצרפתי כנגד כוחותיו של הו צ'י מין, הווייטמין. מפקד הכוחות הווייטנאמים היה וו נגויין גיאפ, אשר "היה חסר השכלה צבאית פורמלית, אבל קרא ברעבתנות והתעמק במלחמות נפוליאון, בתורת המלחמה של קלאוזוביץ ובטקטיקות הגרילה של מאו" (עמוד 36). המחבר ציין כי כל מצביא מערבי שהיה סופג את היקף המפלות שספג גיאפ בראשית דרכו לא היה שורד את הסערה הציבורית, הפוליטית והתקשורתית שהיתה פורצת בעקבותיהן. "הדבר נתן לווייטמין יתרון עצום על פני אויב שכישלונותיו בהודו־סין הדהדו יום־יום בעיתוני ארצו" (עמוד 42).

למרות שפעל לרוב כצבא גרילה, הרי שבקרב המכריע במערכה הזו, כנגד המערך המבוצר שהקימו הצרפתים דיין ביין פו ב־1954, הופעל הווייטמין כצבא סדיר, אך נקט בשיטות של גרילה, דוגמת שימוש בתת־קרקע. תחילה כיתרו כוחותיו של גיאפ את המתחם הצרפתי באמצעות כוחות גדולים, ובכלל זה מאות תותחים שנגררו בידי חיילים. כוחות אלו נעו בג'ונגל כך שהיו נסתרים ומוגנים מעיני טייסי חיל האוויר הצרפתי. אז חפרו הווייטמין מנהרות באורך קילומטר וחצי מן הג'ונגל לעבר המתחם הצרפתי המבוצר ותקפו אותו. החיילים הצרפתים שמעו בלילות את החפירות של הווייטנאמים, שסיפקו הגנה מחיל האוויר ומהארטילריה הצרפתים.

הצרפתים ניסו לסכל את תכניתו של גיאפ, אך ללא הועיל. לילה אחד, "רב־סרן ביז׳ר הוביל כוח של 1,200 צנחנים נגד עמדות ארטילריה של האויב. הוייטמין איבד 350 לוחמים וציוד ארטילרי, אבל לצרפתים היו 110 נפגעים והפעולה לא הביאה כל שינוי במצב" (עמוד 66). גיאפ השכיל להפעיל את כוחותיו באופן שקיזז את יתרונותיו של הצד החזק (צרפת) באמצעי לחימה מתקדמים, כמו גם במיומנות מקצועית. בקרב בדיין ביין פו, אמר המנהיג הווייטנאמי הו צ'י מין בחיוך, "גיאפ לא איבד אף טנק או מטוס".

הצרפתים נסוגו ובמקומם נכנסו, חמש שנים מאוחר יותר, האמריקאים, שהאמינו שבכך הם מונעים את התפשטות הקומוניזם, ולמעשה את ההשפעה הסובייטית בדרום־מזרח אסיה. תחילה הסתפקה ארצות הברית בשליחת מה שהוגדר כ"יועצים", כוחות צבא (בעיקר כוחות מיוחדים) שהדריכו וליוו את צבא דרום וייטנאם במלחמתו בצבא צפון וייטנאם ובכוחות הווייטקונג, ארגון הגרילה שהפעילה צפון וייטנאם בדרום וייטנאם.

בשנת 1965 כבר פרסו האמריקאים כוחות ניכרים בדרום ווייטנאם בניסיונם להביס את כוחותיו של הו צ'י מין. על הכוחות האמריקאים פיקד הגנרל ויליאם וסטמורלנד, קצין תותחנים שלחם במלחמת העולם השנייה ובקוריאה, ופיקד בהמשך שירותו על חטיבה ודיוויזייה מוטסת כמו גם על האקדמיה הצבאית ווסט פוינט. וסטמורלנד היה חסיד גדול של ניידות (שבאה לידי ביטוי במסוקי הסער) ובעוצמת האש (שגולמה בבסיסי האש שהקים בהרים, בהם הוצבו כוחות ארטילריה, ובעוצמה אווירית). האויב, צבא צפון וייטנאם, ביקש לנסות ולמצוא את חולשות התפיסה. השיעור הגיע בנובמבר 1965. לאחר התקפה של צבא צפון וייטנאם על בסיס הכוחות המיוחדים בפליי מה, הטיל וסטמורלנד על דיוויזיית הפרשים הראשונה לצאת לעמק יא־דראנג במטרה "לחפש ולהשמיד" את היחידות שהיו אחראיות להתקפה.

גדוד החי"ר ה־1 בריג'מנט ה־7 שבדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה בפיקוד לוטננט־קולונל הארולד "האל" מור, הונחת ממסוקים במתחם "קרני רנטגן" (LZ X־Ray), שטח שהוחזק בידי כוחות מצבא צפון וייטנאם, ונקלע לקרב כנגד לקרב כנגד חטיבה בת כ־4,000 לוחמים בתנאי נחיתות קשים. מור, יוצא הכוחות המוטסים של צבא היבשה, סיפר לימים כי השפיע על הלחימה באמצעות אש סיוע קרוב, בעצם נוכחותו כמפקד בשדה הקרב ובהחלטתו כיצד להפעיל את העתודות שברשותו. כל אלו אפשרו לו להתמודד עם הסיטואציה המבצעית הקשה אליה נקלע באופן המיטבי, אולם בבחינה מקצועית השאלה היא האם זה היה מחויב המציאות, או שמור וגדודו נדרשו להתגבר בגופם על תכנון לקוי של הדרגים שמעל.

היה זה הקרב הגדול הראשון שניהלו האמריקאים במלחמה והם ניצחו בו תודות לגורמים שמנה מור, אבל צריך להודות, והייסטינגס מצטט את הביקורת של מור בספרו, כי "אחד הקרבות העזים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית התנהל כמעט כולו בשטח שגודלו כגודל מגרש פוטבול" (עמוד 200). אמנם גדודו של מור הרג קרוב לאלף מחיילי צבא צפון וייטנאם הוא ספג 97 הרוגים ועוד כ־120 פצועים. למרות שהאמריקאים ראו בקרב כניצחון ברור, הרי שמפקדי צבא צפון וייטנאם ניצלו את הלחימה כדי לאתר את חולשות שיטת הלחימה הניידת, ולמדו להתמודד אתה. האמריקאים ניצחו כמעט בכל קרב, לא קירבו את הניצחון.

וולטר בומר, שפיקד על פלוגת נחתים (ולימים היה לגנרל בחיל), סיפר למחבר כי "בכל יום חיפשנו קרב, בתקווה שיתנהל לפי התנאים שלנו״ (עמוד 275), אך האויב סירב לשחק לפי התנאים של האמריקאים, פעל בשטחו הביתי, נהנה מתמיכת אוכלוסייה מקומית והצליח לנטרל את יתרונות הצבא האמריקאי, באש, בלוגיסטיקה ובניוד. פיל קפוטו, שתחילה לחם במלחמה כמפקד מחלקה בנחתים ובהמשך סיקר אותה כעיתונאי, כתב כי הפטרולים בג'ונגל הווייטנאמי "לא התבצעו לפי איזו תוכנית סדורה. לחמנו בלי חזית ובלי אגפים ובלי עורף. לחמנו מלמה חסרת צורה נגד אויב חסר צורה שהתאדה כמו ערפילי הבוקר בג’ונגל והופיע פתאום במקום בלתי צפוי. רוב הזמן לא קרה דבר. אבל כאשר קרה משהו, הוא קרה בפתאומיות, ללא כל התראה״ (עמוד 194). יש בכך דמיון ללחימת צה"ל בשנות השהייה בלבנון.

בכל האמור במתקפת הטאט האמריקאים, כתב הייסטינגס, טעו את הטעות העתיקה בדברי המלחמות. ״הם פסלו את ההערכות של איש הסי־איי־אי ג’וזף הוויי לגבי הכוונות של וייטנאם הצפונית משום שהערכות האלה לא עלו בקנה אחד עם הקונספציה״ (עמוד 302). קביעה זו תקפה כאמור גם לאנשי המודיעין של צה"ל, ערב מלחמת יום הכיפורים. בליל ה־30 בינואר 1968 ביצעו צבא צפון וייטנאם והווייטקונג מתקפת פתע רחבת היקף, בעיצומו של חג הטאט. מעל מאה ערים גדולות בדרות, ובכלל זה סייגון והואה הותקפו בהפתעה.

הצבא האמריקאי והצבא הדרום וייטנאמי הדפו לבסוף את המתקפה אך ספגו אבידות קשות. היקף האבידות הביאו לשינוי בדעת הקהל האמריקאית וההתנגדות למלחמה בקרב הציבור בארצות הברית הלכה ותפסה תאוצה לכדי מחאה חברתית רחבת היקף, שהייסטינגס מתאר בפירוט. המלחמה, גם זו המתרחשת הרחק מגבולות המדינה, כוללת בתוכה, לצד הזירה המדינית גם את המערכה על דעת הקהל, בבית ובקרב האויב.

המלחמה הסתיימה לפני כמעט חמישים שנים וברמה האסטרטגית הספר סיפר את הסיפור המוכר של מלחמה שתכליתה האסטרטגית לא ברורה ולא ניתנת להשגה. מנגד, המחבר הצליח להגיע לחומרים חדשים על הרמה הטקטית ולכלול בספר סיפורים שטרם זכו לפרסום ניכר. כך למשל, סיפורם של הכוחות האוסטרליים במלחמה. שני גדודי חי"ר מצבא היבשה האוסטרלי הוצבו בדרום־מזרח וייטנאם. ב־18 אוגוסט 1966, בשעות אחר הצהריים, לחם כוח מאחד הגדודים בקרב קשה בלונג טאן.

"במזג אוויר קשה, התנגשו כמאה אוסטרלים בכוח גדול של הווייטקונג ומצאו את עצמם נלחמים על חייהם. הארטילריה פגעה אמנם בקומוניסטים פגיעות קשות, אבל בצד האוסטרלי התחילה התחמושת לאזול. שני מסוקים הצליחו להתגבר על הגשם ועל העננים הנמוכים והנחיתו אספקה. ברגע קריטי בקרב, כשאוסטרלים התחילו לחשוש שהם עומדים להפסיד, הגיעו לאזור כמה נגמ"שים ועמם מקלעי 0.5 ופלוגת תגבור. הקומוניסטים נסוגו כשהם משאירים מאחוריהן 245 הרוגים. האוסטרלים איבדו 18 לוחמים. הם ניצחו אבל ידעו גם שעמדו על סף אסון, בייחוד משום שלא היתה להם המסה הדרושה להתמודד עם אויב חזק בטריטוריה שהקומוניסטים שלטו בה״ (עמוד 216). סיפור לחימתם של הכוחות האוסטרלים והניו־זילנדים במלחמה פחות מוכר, וזאת למרות שיצא להם מוניטין קרבי מצוין. סיפור הקרב זכה בשנת 2019 לעיבוד לסרט המלחמה האוסטרלי המצוין "סכנה קרובה – הקרב על לונג טאן".

ב־1970 הנחה הנשיא ריצ'ארד ניקסון על הפצצות בלאוס ופלישה של כוחות אמריקאים ודרום וייטנאים לקמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י. בקמבודיה, אמר קצין בצבא צפון וייטנאם שנפל בשבי לקצין הנחתים האמריקאי שחקר אותו: ״אתם רחוקים מבתיכם ואתם לא מבינים את הארץ הזאת. העם שלכם יתעייף מלראות עוד ועוד אמריקאים מתים בלי להביא תוצאות. הנשיא שלכם כבר אמר שאתם עומדים לעזוב. אנחנו נחכה עד שתסתלקו מכאן ולאחר מכן אנחנו נתקוף ונתקוף עד שנפיל את משטר הבובות. הניצחון שלנו בלתי נמנע״ (עמוד 395). את הקביעה הזו יכול היה, באותה מידה, להשמיע פעיל טליבאן באפגניסטן באוזני לקצין אמריקאי.

הגנרל ג’יימס גאווין, מהבולטים במפקדי הצנחנים בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, צפה מראש את הכישלון האמריקאי בווייטנאם. ״כאשר נלחמים חמש או שש פעמים על כפר אחד, נהרגים אזרחים רבים ומרקם החיים כולו משתנה. ככל שנמשיך להילחם, כך נהרוס במו ידינו את המטרה שלמענה אנו נאבקים״ (עמוד 491). ואכן, מקריאת הספר נשאלת השאלה איך שירתה הפעלת הכוח הטקטית את אסטרטגיה הכללית במלחמה, שכן הקשר בין הפעלת הכוח הצבאי למטרות המדיניות חייב להיות הדוק וברור.

הספר שהוציא הייסטינגס מתחת ידו תיאר כיצד צבא מודרני, עתיר משאבים וניסיון קרבי, לחם בצבא סדיר ובכוחות גרילה (צבא צפון וייטנאם והווייטקונג) שנהנו מתמיכת האוכלוסייה והיכרות עם השטח כמו גם עם גמישות מבנית. צבאות אלו הצליחו להיות צעד לפני האמריקאים בתחרות הלמידה ולנצח אותם. זה לא חייב להיות כך בעימותיה של ישראל כנגד צבאות הטרור (חמאס וחזבאללה) וכנגד צבאות סדירים (סוריה ואיראן). ביכולתו של צה"ל ומפקדיו "להתגלח על הזקן" של האמריקאים, ללמוד מניסיונם, כדי שיוכלו, כפי שאמר בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי, "להשתנות כדי להקדים את האויב".

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על וייטנאם - טרגדיה אפית 1975-1945