“הספר "הצד השני של הגבעה" מאת התיאורטיקן וההוגה הצבאי הבריטי בזיל הנרי לידל־הארט (הוצאת מערכות, 1986) הוא אסופת שיחות שניהל עם גנרלים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה. את ספרו פתח לידל־הארט בתיאור משחק ששיחק בשעתו הדוכס וולינגטון עם חברו לנסיעה. השניים ניסו לנחש איזו ארץ ימצאו מצידה השני של כל גבעה בדרך. כאשר הופתע החבר מכך שוולינגטון הצליח מאוד בניחושיו, השיב האחרון: "הרי ביליתי את כל חיי בנסיונות לנחש מה ימצא מצידה השני של הגבעה" (עמ׳ 11).
הערתו של וולינגטון, כתב, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים, את היכולת הרחבה לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" — מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב. בנוסף לכך, היוותה הערה זו תאור ממצה של תפקידי המודיעין" (עמ׳ 11). הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה, ככל הנראה, הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. הספר מאפשר הצצה לתהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות שהיו בו.
דרך השיחות שניהל המחבר עם המפקדים הבכירים של הצבא הזה מתבררות שאלות מפתח ובהן רמתו של היטלר כאסטרטג, גאון או מטורף? מדוע לא ניסו הגנרלים להדיחו? מדוע התיר היטלר את הנסיגה מדנקירק? מה היתה הערכתם את יכולת הלחימה של הצבא האדום? ומהי תחושתו של מפקד הרותם את כישוריו לשירות רודנות המבצעת רצח־עם שיטתי?
בהקדמה כתב ראש אמ"ן דאז, אלוף אהוד ברק (ולימים הרמטכ"ל ורה"מ), שהמדד העיקרי לאיכות פיקוד השדה הבכיר הוא "השילוב בין ראייה אסטרטגית כוללת לבין יכולת לרדת בנושאים קריטיים עד אחרון הפרטים ולקבל הכרעות נכונות" (עמ׳ 9). לדברי ברק, פיקוד שכזה מבין "מחד גיסא, הבנת כוחה של התנופה יחד עם תחושת גבולות הניתן להשגה; ומאידך גיסא, היכול לעצב פרטי טכניקה וטקטיקה: אזור החצייה על המאז או אופן השימוש בתותחי נ"מ/נ"ט־88 מ"מ" (עמ׳ 9).
הצבא הגרמני, כתב ברק, "יצר בכשרון המעשה והלחימה שלו את התנאים למעשה השטני של השמדת עם, ובמקרים רבים אף נטל בו חלק פעיל הקריאה בספר לכן היא קשה ומכאיבה במיוחד לקורא הישראלי" (עמ׳ 10). למרות זאת, כתב, "בדור הזה, בו מעוצב בהדרגה עתידנו דרך עמידה רצופה וחוזרת במבחן המלחמות ומחירן, חיוני שנדע לשאוב מכל מקורות הניסיון האנושי הרלוונטי ללחימתנו, ושנשכיל להסיק לקחים נכונים לפעולה" (עמ׳ 10).
ברק, שפיקד בין היתר על סיירת מטכ"ל חטיבה ואוגדה, כתב כי "פיקוד השדה הגרמני של מלחמת העולם השניה נמנה באופן ברור עם העילית המקצועית של העשייה הצבאית בכל הזמנים. ובשל כך ורק בשל כך — חיוני שספר זה יהיה ספר חובה למפקדי שדה בכירים ולקציני הפיקוד העליון שלנו" (עמ׳ 10).
האיש שעיצב את הוורמאכט והעלה אותו על המסילה שתוביל אותו להיעשות לצבא הטוב ביותר, ככל הנראה, שהיה מעולם, קבע לידל־הארט, היה הגנרל הנס פון זאקט. במלחמת העולם הראשונה היה סא"ל זאקט, קצין חי"ר שהחל את שירותו במשמר הגרנדירים, ראש מטה קורפוס. ב־1915 "הוא היה המוח השקול שהנחה גנרל הוסארים נועז, הפילדמרשל ההרפתקני פון מקנזן, הבקעה הקטלנית בגורליצה בפולין, אשר פיצלה את הארמיות הרוסיות — מכה ממנה לא התאוששו" (עמ׳ 25). בצבא נהגו אז לומר "במקום שבו נמצא זרקו, נמצא הניצחון" (עמ׳ 25).
לאחר המלחמה מונה למפקד הרייכסוור (הצבא שהותר לגרמניה להחזיק) והישגו האמיתי היה בכך "שהניח את הבסיס לשורת רעיונות שהחזירו לצבא הגרמני את חיוניותו, הפנו אותו לנתיב התקדמות חדש, ואפשרו לו להוסיף עליונות איכותי להתאוששות הכמותית שאיפשרו לו המנצחים, בחוסר־המעש שלהם. הוא העניק לרייכסוור את תורת הניידות שלו" (עמ׳ 26). זאקט שהאמין ביתרון איכותי, טען ש"צבא מסיבי אינו נייד; הוא אינו יכול לתמרן ולפיכך אינו יכול לזכות בנצחונות. הוא יכול רק למחוץ בכובד משקלו" (עמ׳ 27).
לגישתו "יכול צבא מובחר בעל מהירות תנועה ומהירות תקיפה להביס ללא כל קושי צבא מיושן וכבד" (עמ׳ 27). את נכונות קביעה זו הוכיחו לא רק הוורמאכט במלחמת העולם השנייה, אלא גם הצבא האמריקני במלחמת המפרץ וצה"ל בחלק ממלחמותיו (בוודאי במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים, ולא פעם גם במלחמת יום הכיפורים).
בדבר אחד, העיר המחבר, טעה זאקט. הוא הקפיד להרחיק מהפוליטיקה את הצבא והדבר פגע ברמת ההשפעה המרסנת שיש לרוב למפקדי צבאות, הבקיאים במגבלות הכוח הצבאי, על המדינאי ההרפתקן והפזיז. נראה שכאן היה לידל־הארט סלחן מדי. הגנרלים הנאצים רצו גם הם לשקם את הכבוד הלאומי של גרמניה באמצעות מלחמה טובה, שתוכיח לעולם את כוחו ויכולתו של העם הגרמני. ההנחה שהם הלכו כחסידים שוטים אחרי היטלר עושה להם הנחה שאינה במקומה.
חלוץ השריון הגרמני, הגנרל היינץ גודריאן, החל את שירותו בצבא "בגדוד הנוברי מהסוג הזה – המקביל לרגימנטים המכונים "חיל רגלים קל" או "רובאים" בצבא הבריטי. הם צועדים מהר יותר ומתאמנים בקצב מזורז יותר מחילות רגליים אחרים, כתזכורת מתמדת וניכרת לעין למסורת הניידות המיוחדת שלהם" (עמ׳ 49).
לידל־הארט, בעברו סרן בחיל הרגלים הבריטי אשר לחם במלחמת העולם הראשונה, כתב כי ישנו "צירוף מקרים משמעותי בעובדה ששלושה ת הנביאים הראשונים של הלוחמה המשוריינת הניידת, בבריטניה, באו מרגימנטי חיל רגלים או רובאים — הוכחה לגירוי תת־מודע שסיפקה מסורת האימונים שלהם" (עמ׳ 49). לדבריו, "חוויית המבוי הסתום של החפירות במלחמת העולם הראשונה שכנעה את גודריאן, כפי ששכנעה גם אותם, בצורך להחיות את הניידות באמצעות טקטיקות וכלים חדשים" (עמ׳ 49).
גודריאן היה האיש שהבין יותר מכל אחד אחר בצבא הגרמני את הפוטנציאל הטמון בטנקים, יזם את הקמת יחידות השריון, הגה ותכנן טקטיקות חדישות ופיקד על יחידות הפנצר הראשונות.
כקורא התעניינתי במיוחד בתיאור המלחמה מבעד לעיניהם של כמה גנרלים: גודריאן, מנשטיין, שטודנט ורומל (שהתאבד בטרם הסתיימה המלחמה ולידל־הארט הסתמך על יומניו).
כך למשל, מפקד הגייסות המוטסים של גרמניה, הגנרל קורט שטודנט, סיפר למחבר על כיבוש הגשרים בהולנד ב־1940. הפעולה העיקרית, אמר, "בפיקודי הישיר כוונה נגד הגשרים ברוטרדם, דודרדכט ומארדיק שעליהם עבר הנתיב העיקרי מן הדרום מעל שפכי הריין" (עמ׳ 117). שטודנט ציין כי "משימתו של הכוח היתה לתפוס את הגשרים לפני שההולנדים יוכלו לפוצץ אותם, ולדאוג שישארו פתוחים עד שיגיעו כוחות הקרקע הניידים שלנו. בכוח שלי היו ארבעה גדודי צנחנים ורגימנט מוטס אחד (בן שלושה גדודים). השגנו הצלחה מוחלטת, במחיר 180 נפגעים בלבד" (עמ׳ 117).
לדברי שטודנט, "לא העזנו להיכשל, כי אילו נכשלנו היתה נכשלת הפלישה כולה" (עמ׳ 117). שטודנט עצמו נפצע בקרב בראשו מכדור של צלף, ושב לפעילות רק לאחר שמונה חודשים. מעניין לקרוא את עדותו בהשוואה למבצע המוטס "מארקט־גארדן" שניהלו בעלות הברית כעבור כמעט חמש שנים, אשר נכשלה לחלוטין.
ניתוח מעניין אחר עסק בגנרל ארווין רומל. "כקצין זוטר במלחמה הקודמת הצטיין רומל באורח יוצא מן הכלל, וקיבל את העיטור הגרמני הגבוה ביותר, פור לה מריט לאחר מתקפת קפורטו נגד האיטלקים ב־1917" (עמ׳ 58). אף שהיה קצין חי"ר מונה רומל בפרוץ המלחמה "למפקד דיביזיית הפנצר מס׳ 7, והוביל אותה במתקפה במערב. הדיביזיה שלו מילאה תפקיד נועז בפריצה שחצתה את נהר המאז והמשיכה אל חוף התעלה" (עמ׳ 58). מבחינה טקטית, כתב, "הוכיח רומל לעתים קרובות גאונות של ממש בתחבולותיו ובתכסיסי ההטעיה שלו" (עמ׳ 62).
בקרב הראשון שעליו פיקד באפריקה רומל "דירבן את הטנקים שלו בעוצמה כזו עד שרבים מהם טעו במדבר, אך כאשר הגיעו לעמדה הבריטית העיקרית היסווה בפיקחות את מספרם המצומצם של הטנקים הנוכחים בכך שהשתמש במשאיות כדי להעלות ענן אבק עצום וליצור את הרושם שטנקים נאספים מכל הכיוונים. תכסיס זה גרם להתמוטטות המערך" (עמ׳ 62). הוא "היה נועז להפליא אבל גם מתוחכם. סממן חוזר בקרבותיו הוא השימוש שעשה בטנקים שלו כפיתיון, שנועד למשוך את הטנקים הבריטים למלכודות שהיו מוקפות בנשק אנטי־טנקי — תוך שילוב מיומן של המגננה עם המתקפה" (עמ׳ 62).
מודל הפיקוד של רומל, מלפנים, עם כוחותיו תוך הקפדה על חשיבה יצירתית ותחבולנית אומץ על ידי מפקדים רבים גם בקרב הצבאות היריבים ולימים גם בצה"ל.
ועדיין, למרות כישרונו הטקטי של רומל, אמר אחד מפקודיו, גנרל וילהלם פון תומה, קצין חי"ר שהפך למפקד שריון מצטיין, כי בלוחמה ניידת מודרנית "הטקטיקה אינה הדבר העיקרי. הגורם המכריע הוא ארגון המשאבים — כדי לשמור על התנופה" (עמוד 175). אחרת, למרות ההצלחה הטקטית (החיונית) תהיה האטה בקצב המבצעים והאויב עשוי להתאושש.
לב הספר לטעמי, נגע במערכה שניהל הצבא הגרמני לכיבוש צרפת. כאן עלה לקדמת הבמה הגנרל שאותו העריך לידל־הארט יותר מכל, אריך פון מנשטיין. לדבריו, "המוכשר מכל הגנרלים הגרמנים היה ככל הנראה פילדמרשל אריך פון מנשטיין. זו הייתה פסיקתם של רוב האנשים שעמם שוחחתי על המלחמה, מרונדשטט ומטה. מנשטיין ניחן בחוש אסטרטגי יוצא מן הכלל, שעליו נוספה הבנה רבה יותר של כלי הנשק הממוכנים מכפי שגילה כל גנרל אחר שלא השתייך לאסכולת הטנקים עצמה" (עמ׳ 71).
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנשטיין "קיבל מינוי לקצונה בחיל הרגלים" (עמ׳ 71), אך לחם בה בעיקר כקצין מטה. לאחר המלחמה, כאמור, למד והבין היטב את היתרונות הגלומים בשריון, בדגש על עוצמת האש והניידות שבו.
בעקבות תאונת מטוס נפלה לידי הבלגים תוכנית הפלישה המקורית. נדרשה תוכנית חדשה. "את התוכנית החדשה הגה גנרל פון מנשטיין, שהיה ראש מטהו של רונדשטט באותו הזמן. הוא חשב שהתוכנית הקיימת שקופה מדי, וחוזרת יותר מדי על העבר – ולפיכך יהיה זה מסוג המהלכים שהפיקוד העליון של בנות־הברית יוכל לחזותם מראש" (עמ׳ 111). לכן, כתב, "הגה מנשטיין את הרעיון הנועז של הסטת המהלומה העיקרית אל הארדנים. הוא טען שהאויב לא יוכל לצפות שייעשה שימוש במסה של טנקים בשטח כה קשה. אולם היה זה צעד מעשי מבחינת כוחות הטנקים הגרמנים, מאחר שהיה סביר שההתנגדות תהיה קלה בשלבים המכריעים של ההתקדמות. ברגע שהכוחות יצאו מן הארדנים ויחצו את המאז, יהיו המישורים המתונים של צפון צרפת קרקע אידיאלית לתמרוני טנקים ולפריצה מהירה אל הים" (עמ׳ 112).
המטכ"ל הגרמני לא רצה ברעיון התחבולני של מנשטיין, אך זה האחרון הצליח להעביר להיטלר את הרעיון שלו ל"מקרה צהוב" — תכנית הפלישה לצרפת, והוא השתכנע. "היטלר הורה על הפלישה לצרפת למרות ספקות הגנרלים. הצלחת הפלישה נבעה בחלקה מטקטיקות וכלי נשק חדשים שטיפח היטלר בזמן שהגנרלים הוותיקים והשמרנים יותר עדיין פקפקו בהם; בחלקה מתוכנית חדשה ונועזת פרי מחשבתו של קצין נמוך מהם במעמדו, שנכפתה עליהם בידי היטלר, ובחלקה מטעויות של עמיתים למקצוע בצרפת, שאותן לא לקחו הגנרלים בחשבון" (עמ׳ 23).
במערכה עצמה פיקד מנשטיין על קורפוס רגלים, שהיה לו תפקיד חשוב בהשגת הפריצה הראשונה ממערב לאמיין. אמנם, ציין לידל־הארט, "הטנקים של רומל ניצלו את הפירצה שנוצרה, אולם מנשטיין התחרה עמם במרדף, כשהוא משתמש בחיל הרגלים שלו כבכוחות ניידים. הקורפוס שלו היה הראשון שהגיע לסינה וחצה אותה, ב־10 ביוני — לאחר שעבר יותר מארבעים מילין באותו יום" (עמ׳ 72).
פרשה אחרת, צליחת המאז, נגעה בדיוק במה שכתב ברק בהקדמה שלו. מפקד הקורפוס גודריאן "ריכז את אש הארטילריה שלו בגיזרת דיביזיית הפנצר מס׳ 1 — ופתח בהפצצה המכינה ב־2 אחר הצהריים. כאשר התגלה כי העמדה חלשה, הוא הביא את תותחי ה־88 מ"מ של גדוד הנ"מ שלו אל גדת הנהר, כדי להכניע את הביצורים" (עמ׳ 127).
לאחר הריכוך "ההתקפה הונחתה ב־4 אחר הצהריים, כשבראשה חיל רגלים משוריין בסירות גומי ועל רפסודות. במהרה הופעלו מעבורות, שהעבירו כלי רכב קלים לצד השני. בליטת הנהר נכבשה במהרה, והמתקיפים המשיכו להתקדם כדי לכבוש את יער מרפה ואת הרמות הדרומיות. עד חצות כבר הוחדר הטריז לעומק" (עמ׳ 127).
לידל־הארט הוציא מתחת ידו ספר מרתק וחשוב, חבל שפגם בו בכך שהיטה את הסיפורים כדי שימחישו עד כמה אימצו הגרמנים את האסטרטגיה של גישה עקיפה אותה הגה. אגב, המחבר לא עשה כן רק כלפי הצבא הגרמני. כך למשל, כתב כי שיטותיו של גנרל מלחמת האזרחים האמריקנית, ויליאם שרמן, השפיעו על "גנרל פאטון — בעיקר בצורה שבה ניצלו הגישה העקיפה ואת היתרון שבהפחתת המטען כדי להרוויח ניידות. כאשר פגשתי את פאטון ב־1944, זמן קצר לפני שיצא עם הארמיה שלו לנורמנדיה, סיפר לי שקודם לכן בילה חופשה ארוכה בלימוד מערכותיו של שרמן כשספרי בידו. דנו באפשרות ליישם שיטות כאלה בלוחמה מודרנית. הוא הדגים אותן מאוחר יותר, בתנועתו המהירה מנורמנדיה אל המוזל" (עמ׳ 33).
עורך סדרת הספרים, אל"ם (מיל') חזי שלח, ששירת שנים ארוכות כמפקד גדוד צנחנים במילואים והוביל אותו, בין היתר בכיבוש החרמון הסורי ב־1973, אמר שבחר בספר כי "בעוד שבנות הברית המערביות שמו את הדגש על יתרונן הכמותי, הרי שהגרמנים, שבדומה לצה"ל נפלו במספרם מול האויב, שמו את הדגש על תמרון. על איסטרטגיה וטקטיקה". מאז השתנה צה"ל, ואולי כדאי לחזור גם לאמיתות הללו.”
