“הספר "המסדר" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2023) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של גבריאל אלון, רסטורטור נחשב של יצירות ציירי הרנסנס ומתנקש בדימוס בשירות המוסד, המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בספריו קושר סילבה כמעט כדרך קבע בין נאצים (ישנים וחדשים), אוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק וקבוצות טרור אסלאמיסטיות קיצוניות. לאלו מתווספים שלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל-כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום.
אלון, הוא (כמה נדוש) יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה, יוצא יחידה מובחרת. בספטמבר 1972, שעות ספורות לאחר טבח הספורטאים במינכן הורתה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ל רב־המרגלים האגדי ארי שומרון (שדמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), יליד פולין ששירת בפלמ"ח בזמן מלחמת העצמאות והשתתף במבצע לחטיפת אייכמן בארגנטינה, "לשלוח את הנערים" (עמוד 215). שומרון עשה כמצוותה והוציא לפועל את מבצע "זעם האל" לחיסול כלל המחבלים המעורבים. "אחד הנערים היה צייר צעיר ומחונן מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בשם גבריאל אלון. אחר היה אלי לבון, ארכיאולוג תנ"כי מבטיח. בלקסיקון הקבוצה לבון היה עין, גשש. גבריאל היה אלף, מתנקש. במשך שלוש שנים הם עקבו אחר טרפם ברחבי מערב אירופה והמזרח התיכון, הרגו בלילה ובאור יום, וחיו בפחד שבכל רגע הם עלולים להיעצר על ידי הרשויות המקומיות ולעמוד לדין כרוצחים. בסך הכול מתו שנים־עשר גברים בידיהם. גבריאל הרג אישית שישה מהמחבלים באקדח ברטה בקוטר 0.22. כאשר הדבר הזדמן, הוא ירה בקורבנותיו אחת־עשרה פעמים, פעם על כל יהודי שנרצח במינכן. כשחזר בסוף לישראל, צדעיו היו אפורים" (עמוד 216).
עלילת הספר נפתחת מספר חודשים לאחר שאלון, המשמש כראש המוסד, יצא לחופשה בוונציה עם אשתו, קיארה, ושני ילדיו הקטנים. אולם אלון לא יכול באמת להיות בחופש, אחרת אין סיפור. חברו הטוב, הקרדינל לואיג'י דונאטי הזעיקו לחקור את נסיבות מותו של האפיפיור פאולוס השביעי, שנפטר בפתאומיות מהתקף לב. יש שתי סיבות טובות לחשוד שהאפיפיור נרצח: היעלמותו של חייל המשמר השוויצרי בליל מותו; והיעלמותו של המכתב שכתב האפיפיור בשעות חייו האחרונות שיועד ללא אחר מאשר לאלון עצמו. אט אט התברר כי מאחורי הפרשה עומד מסדר סנטה הלנה, ארגון קתולי אפל עם קשרים לימין הקיצוני האירופי, שבכוונתו להשתלט על האפיפיורות. בזמן שהקרדינלים מתכנסים ברומא לבחירת אפיפיור חדש, אלון נמצא במרוץ במטרה לפענח את התעלומה ולסכל את המזימה.
גם בעלילה הנוכחית מצטרפות דמויות מוכרות כמו כמו חברו של אלון כאח לו (מימיהם במבצע "זעם האל"), אלי לבון, איש המעקבים הבלתי נלאה והמתנקש מיכאל אברמוב, אשר "עלה לישראל מרוסיה כנער והצטרף לסיירת מטכ"ל. לעתים קרובות כינו אותו גבריאל בלי מצפון. הוא חיסל באופן אישי כמה מוחות טרור בכירים מהחמאס ומהג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. עכשיו הוא ביצע משימות דומות מטעם המשרד, אם כי כישוריו יוצאי הדופן לא היו מוגבלים לאקדח. שנה קודם לכן הוא הוביל צוות לטהרן וגנב את כל ארכיון הגרעין האיראני" (עמוד 205). כמו גבריאל, שנשוי לקיארה אשת מבצעים יפייפיה של המשרד שעלתה לישראל מאיטליה, נשוי מיכאל לנטלי מזרחי, אשר נולדה והתחנכה בצרפת, דיברה ערבית שוטפת בניב האלג'יראי ועברה מלהיות רופאה מצליחה לקריירה בעולם הביון.
העלילה משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות. מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י". אבל האמת היא שהפעם לא כל כך. ראשית, משום שהעלילה לא כל כך מותחת. שנית, משום שהניסיון לכרוך פרשת רצח עם ניסיון לטהר את היהודים מרצח ישוע נראית לי מגוחכת. הוותיקן אכן העלים עין במקרה הטוב מפשעי הנאצים והכנסייה היתה שנים רבות אנטישמית, אבל מפה ועד המצאת ספר חסר מהברית החדשה ובו עדות המזכה את היהודים מאשמתם (שמראש נראית מגוחכת) מופרך אפילו בהשוואה לבדיונות שמופיעים בספרי ריגול. שלישית, והחמור מכל, אף שחמד לקרוא על אלון העשוי ללא חת, הניצב אל מול הסכנה אבל כדאי גם לספר למחבר שכבר עברו כמעט 52 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 70. הגיל מאט את התרגיל ורק נשאר שאלון יפטיר במרירות שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". הספר, למרות שלסילבה יש יכולות מוכחות בתחום (המותחן "המרגל שלא ייאמן" היה נהדר) משעמם. הסיפור לא מסופר למופת כמו פורסיית, לא דקדקן בפרטים כמו קלנסי, לא מותח כמו בן דוד ואף לא משעשע כמו דב אלפון. מיותר.”