ביקורות ספרים על הספר הבט הביתה מלאך

על תומס וולף שמעתי כבר לפני שנים, אבל איכשהו לא יצא לי לקרוא אותו. כרגיל מגיעים אליי הספרים כמעט באקראי ומשנפל לידי הנ"ל התחלתי לקרוא בו ולא הפסקתי... "הבט הביתה מלאך" הוא מעין "רומן חניכות" של יוג'ין הצעיר שאינו אלא בן דמותו האוטוביוגרפי של תומס וולף עצמו. הוא מתאר בפרטי פרטים אנשים שהם כביכול פרי-דמיונו, אבל למעשה הוא מקים לתחייה לפני הקורא, את בני משפחתו, על כל ההיסטוריה המשפחתית שלהם ואת אנשי העיירה שבה גדל. בספר היא נקראת אלטאמונט אבל למעשה מדובר בעיר אשוויל שבצפון קרוליינה. מה שמרתק כאן הוא שדווקא הריחוק ו"פרי הדמיון" כביכול, מאפשר לוולף לתאר את הא... המשך לקרוא

סדן

אני גרה בתל-מונד. זה מקום קטן יחסית ומאד מנומנם. אין שום דבר לספר עליו. גם אם מישהו היה מנסה לכתוב על כל מה שיש פה, על גילי מבית המרקחת ועל דבורה מהסופר ועל אסרף שאחראי על הגננות, גם אם היה עובר על כל המחדלים וליקויי התכנון כמו הכיכר שיש בה תאונה לפחות פעם בשבוע, והיה מתעסק בנבכי הפוליטיקה המקומית שכוללת מלחמות על כלום בין תושבי המקום הוותיקים לפליטי ערי השרון, גם עם כל אלה לא נראה לי שהיה אפשר לכתוב משהו מעניין, בטח לא משהו שמישהו ירצה לקרוא. אבל זה כנראה לא נכון. עובדה. תומס וולף לקח עיירה הררית בדרום ארצות הברית בתחילת המאה העשרים, כזאת שלא באמת קורה ... המשך לקרוא

סוריקטה

על תומאס וולף שמעתי לפני כמה שבועות בתוכניתו המעולה "פרוגרסיב וחיות אחרות" של בועז כהן, שם הוא המליץ דוקא על ספר אחר שלו, "על הזמן והנהר". לא מצאתי אותו בספריה אבל מצאתי את הספר הזה. כמו משורר וביד אומן משרטט וולף את אמריקה של תחילת המאה עד קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה, דרך תאור חייו של הנער יוג'ין ומשפחתו. משפחה ממעמד בינוני על הטוב והרע שבה. אב לא דומיננטי, שתיין ובכיין. האמא עסוקה בעסקי רכישה ומכירה של קרקעות ובתים כדי להגדיל את ההון המשפחתי ומנהלת אכסניה ובית דירות, ושניהם קמצנים גדולים ובדרך זו מגדלים את שפעת ילדיהם, ובתוך זה גודל יוג'ין שמחובר בכ... המשך לקרוא

אלזה

אבטיפוס של הרומן האמריקני הגדול, זה שהכל שואפים לכתוב, ותומס וולף הוא בין היחידים שהצליח. רומן המצליח לשרטט תקופה שלמה. עיירה ומשפחה ואיש אחד הופכים למיקרוסמוס המאיר את הקוסמוס. אם ברצונכם לראות את כוחה של הספרות האמריקאית הגדולה, קיראו את הספר הזה. ראוי לציין עם זאת שהספר מצריך אורך נשימה. שווה להשאר איתו עד הסוף. התחושה היא שהרומן משתפר ככל שוולף התקרב לחוויה האישית שלו (הרומן מתחיל עם תאור קורותיו של אביו לפני שבן הזקונים (יוג'ין, שהוא תומס, מחבר הספר) נולד, בפרק הרביעי, עמוד 44 לערך). על מידת האוטוביוגרפיות של הספר יכול להיות דיון שאותי אישי... המשך לקרוא

suddenh