לספר "מרוץ אל העתיד" (הוצאת מערכות, 1999) שכתב הבריגדיר־גנרל הבריטי ריצ'רד סימפקין, הגעתי בעקבות המלצות מכמה ממפקדי לאורך השנים. בספר, שיצא לאור באנגלית בשנת 1986, תיאר כיצד הקדמה הטכנולוגית ותהליכים מדיניים וכלכליים עתידיים שהתרחשו באותה עת, ישפיעו על מבנה הצבאות ועל אופי המלחמה המודרנית במאה ה־21.
סימפקין לחם כקצין שריון במערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה ועוטר בצלב הצבאי על גבורתו. בהמשך שימש במגוון תפקידי פיקוד ומטה ובהם פיקוד על רג'ימנט הטנקים המלכותי. לאחר פרישתו פנה לכתיבה ומחקר צבאי ונחשב לאחד ההוגים הצבאיים החשובים בתחום בבריטניה.
למהדורה העברית תרם בשעתו מפקד המכללות הצבאיות דאז, אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, הקדמה מאירת עיניים. התמרון היבשתי, כתב, "מורכב לא רק מכוח השועט קדימה, אלא גם מכוח המרתק את עיקר כוחו של האויב, לאחר שפרץ עבור הכוח המתמרן את החזית; מכוח שתפקידו לשמור על החיבור בין הכוח המתמרן לעורפו האיטי; ומכוח מוסק, המונע מהאויב את חופש התנועה לאחור ומאחור" (עמוד VII).
עמידרור, קצין צנחנים שעשה את עיקר שירותו כקצין מודיעין, כתב כי הכוחות הללו "חייבים לפעול בו זמנית בחזית ובעורף, כשהם מאוחדים ומונחים על ידי מטרה אחת מוגדרת היטב. אך למפקדי המשנה חופש פעולה מוחלט באשר לאופן השגתה – זו הבשורה העיקרית של הספר שמטרתו, כאמור, לשכנע כי התמרון המודרני הוא המפתח לניצחון" (עמוד VII).
באופן לא מפתיע, בהתחשב בשירותו ארוך השנים בצבא היבשה הבריטי, סימפקין האמין בצורך לתמרן ביבשה. עוצמת התמרון, כתב, "תלויה במומנטום; אך כדי שהשפעתו תהיה ממשית חייבת המסה שלו לכלול עוצמת אש וכושר תנועה, הממשיכים להוות איום אמיתי" (עמוד 60).
לתפיסתו, יש להשתמש במושג קצב כדי לתאר את מהירות התמרון. "קצב הוא מערכת המורכבת משבעה גורמים, שכל אחד מהם מורכב כשלעצמו, ואשר בין כולם קיימת פעולות גומלין" (עמוד 152). גורמים אלו הם ניידות פיסית, שיעור התקדמות טקטי כמות ואמינות המידע, סיוע לוגיסטי וקרבי, זמן השלמת התנועות ופיקוד ושליטה ותקשורת.
ישנה חשיבות עליונה, כמאמר הגנרל הגרמני ארווין רומל, "שהמפקד יכיר היטב את שדה הקרב ואת המערך הקרקעי שלו ושל האויב. לא פעם השאלה איננה מי משני המפקדים היריבים מוכשר יותר, וגם לא מי מנוסה יותר, אלא למי משניהם תפישה טובה יותר של שדה הקרב. הדבר נכון במיוחד כשמתפתחות נסיבות שתוצאותיהן אינן ניתנות לחיזוי. במקרה זה המפקד חייב לצאת ולראות את המצב במו עיניו; ודוחות מיד־שנייה מכילים רק לעיתים נדירות את המידע הדרוש להחלטותיו" (עמוד 289).
סימפקין הזהיר מפני נטיית הפיקוד הבכיר לפקד באמצעות מערכות השליטה והבקרה המתקדמות באופן פרטני על שדה הקרב. לטענתו, "סוג האנשים שממנו קורצו מנהלים ומפקדים מעולים זקוק לאחריות כאוויר לנשימה; החלטות הן לחם חוקם וככל שהן קשות יותר כך הן ערבות יותר לחיכם" (עמוד 314). נטייה זו של הפיקוד הבכיר תדכא אותם. המחשב, כתב, הוא כלי יעיל "אך בשום פנים אין בכוחו "לשלוף שפן מן הכובע" כשהוא נתקל בבלתי צפוי" (עמוד 314).
ועוד כתב כי "פקודה היא בסיס טוב לדיון" (עמוד 286), ולא בחזקת נעשה ונשמע. לדבריו, תמצית השליטה "היא אמון הדדי. המפקד הכפוף חופשי לפעול כראות עיניו לקידום כוונתו של הבכיר ממנו, וזוכה לתמיכה גם אם הוא נכשל בטעות שיפוט" (עמוד 294). הוא דגל בגישת הפיקוד מוכוון המשימה, שעיקרה לא רק במשפט "אני אגיד לך את ה'מה', ואת ה'איך' אשאיר לך", אלא באמון בין מפקד למפקדי המשנה שלו ובהבנה משותפת שלהם את המטרה.
דוגמה לכך ניתן למצוא בספרו של רומל, על זיכרונותיו כמ"פ חי"ר בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. ב־1917 פיקד רומל על שתי פלוגות מן הגדוד בהרי הקרפטים במטרה לכבוש את מאחזי הצבא הרומני בהר קושנה. הקשר עם אחד ממפקדי הכוחות שבפיקודו נותק, אולם הקצין שהבין היטב את כוונת המפקד והמטרה הכללית תקף מן האגף והבטיח את השלמת המשימה.
לטענת המחבר, על הצבא לפעול בבו־זמניות, בחזית ובעומק. "כשאדם סועד במסעדה הוא מצפה שהבשר ותוספת הירקות יוגשו "בעת ובעונה אחת". עיכוב של דקה או שתיים בלבד די בו כדי שהבשר יתחיל להתקרר, הרוטב להיקרש, ועיניו של הסועד יתחילו לבלוש אחר המלצר" (עמוד 194).
בהמשך לכך תיאר את הקרב המודרני המשולב ככריך רב־שכבתי. כל מבצע צבאי, כתב, "כרוך באי־ודאויות, ולא אחת משתבש סדר מהלכיו. יתר על כן, שלמותו של הכריך הרב־שכבתי "עם כל המנות" הופכת אותו לדגם רב ערך, אך מורכבות שדה הקרב הופכת אותו למציאות בלתי סבירה, למפלצת מעולם האגדה. על כן יש לראותו לאו דווקא ככריך, כי אם כפריט שממנו יכול אשף המטבח הצבאי לשלוף את שכבות המילוי ההולמות את הנסיבות" (עמוד 200).
קל לכתוב אבל קשה בהרבה לתזמן, לשלוט ולהניע באופן כזה שמסה בעיתוי תפגוש את האויב באופן שיכריע אותו. גם סימפקין עמד על כך, וציין כי צריך לדעת לפעול ולנצח גם בהיעדר חלק מרכיבי ה"כריך".
סימפקין המליץ כי בלחימה יופעלו במקביל כוחות משוריינים וממוכנים וחטיבות מוטסות. "יוגשו לנו שתי מנות: מנה עיקרית המבוססת על כוח לחימה פיסי, ולפיכך על מסה; וקינוח סעודה, או אולי מוטב לומר מתאבן, המטביע את חותמו בזכות גורמי ההפתעה וההתמדה. הכוח הכבד והכוח הקל, כל אחד כשלעצמו, יהיו מסוגלים ליישם את תורת התמרון ברמה האופרטיווית, ולהקים כוח ריתוק וכוח נייד" (עמוד 209).
סימפקין הדגיש בספרו את חשיבות השמירה על עיקרון ההפתעה. זהו, כתב, "אולי העיקרון הצבאי היחיד אשר לגביו אין כל מחלוקת" (עמוד 232). תחבולה וההפתעה, הסביר, חיוניות להצלחת התמרון. אמנם מוטב שלא לבסס את התמרון על ההפתעה לבדה, אך רבים, "מבססים עליה את תוכניתם הראשונית ואת הכוחות הדרושים לה, ולאחר מכן מכינים תוכנית חירום עם יעד צנוע יותר למקרה שתאבד להם" (עמוד 233).
כך למשל, למרות שהגנרל אייזנהאואר ספג ביקורת על "זהירותו היתרה, עלה בידו להשיג הפתעה אופרטיווית בפלישה לנורמנדיה, הודות לתוכנית הטעיה מצוינת, התעלמות נועזת ביותר מתנאי מזג האוויר, ותחושות בטן מוטעות של הגרמנים. ואכן, אופן התפתחותה של הפלישה מלמד שאילולא הפתעה אופרטיווית זו – כלומר, אילו הגרמנים היו מנעין את השריון שלהם לכיוון דרום־מערב מבלי להשתהות – היו כוחות הפלישה של בעלות הברית מוצאים עצמם מכותרים או נהדפים חזרה לים" (עמוד 233). ניצול ההפתעה חשוב גם במבצעים קטנים יותר בהיקפם, והמחבר חלק בספר שבחים "להצלחה המוחלטת אשר הישראלים באנטבה" (עמוד 380) השיגו בזכות ניצול יתרון ההפתעה.
כשהתחבולה נכשלת נותר ליחידה להסתמך רק על הדבקות במשימה לאור המטרה ועל המקצועיות של אנשיה. כך אירע במלחמת פוקלנד (1982), כאשר גדוד צנחנים שביקש לכבוש את גוס גרין בהתקפת לילה מפתיעה נחשף בתנועה אל היעד. כדי למנוע את אובדן תנופת ההתקפה, כתב, "הסתער לוטננט־קולונל ג’ונס, בעל צלב ויקטוריה, בגבורה כה רבה על עמדת מקלע ארגנטינאית בגוס גרין, ושילם בחייו ובחיי מרבית אנשי מפקדתו הטקטית" (עמוד 266).
ג'ונס נהרג, אולם גדוד הצנחנים מס' 2 שעליו פיקד התעשת, ובהובלת הסמג"ד, מפקדי הפלוגות והסמלים כבש את היעד. הגדוד לחם בתנאי נחיתות מול אויב נחוש ועמד במשימה בזכות רוח הלחימה של המפקדים והלוחמים ובזכות מיומנותם הטקטית הגבוהה. תכנון טוב יותר, ופעולה ברוח הרעיון הכריך הרב־שכבתי, שעיקרו קרב משולב (ולא חד־חילי כפי שאירע שם) עשויה למנוע מיחידה להידרש לכך.
המחבר הוציא מתחת ידו ספר כתוב היטב, שאינו רק בבחינת ספר תיאוריה, כי אם מדריך חכם לחשיבה צבאית שנשאר רלוונטי בבואנו לחשוב על התמרון היבשתי במאה ה־21, ולעסוק בשאלות של בניין והפעלת כוח צבאי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
