****
כשראיתי את ״משחק האריה״ בהוצאת שלגי על המדף בספרייה ועלעלתי בדפיו המצהיבים וכריכתו הסנסציונית, התעוררו בי פתאום רגשות נשכחים על חוויות הקריאה שהיו לי פעם, כשהספרים היו לרוב מתוחכמים פחות, התרגומים שלהם ארכאיים ומלאי פאתוס שכללו ביטויים כמו ״סהדי במרומים״ או ״ישו הרחום״ והייתה להם מין איכות ירודה-משהו (בפרספקטיבה של היום) אך מענגת, בדומה לסרטי הקולנוע של אותה תקופה, נגיד ״אינדיאנה ג׳ונס״, ״מלחמת הכוכבים״ או אפילו ״הסנדק״. היום, כך או כך, כבר לא עושים כאלה.
תחושת הגעגוע המפוקפקת הזו לא פסקה כשהתחלתי לקרוא, ופגשתי - זמן רב לאחר הפעם האחרונה שזה קרה לי - בתרגום מילולי-כמעט ונעדר גמישות (למרות שהוא נערך בסך הכול בשנת 2000), גיבור מבודח מדי שמתהדר ללא הרף ביכולתו להתבטא בחוסר תקינות פוליטית (כשזה עוד היה cool, זתומרת בפעם הראשונה שזה היה cool), וסגנון ספרי מתח מגושם ופשטני. מצד שני - בניגוד לפרל שהעניק לספר הזה כוכב בודד וקרא לו ״ספר רע״ - אני מצאתי בו לא מעט הנאה פשוטה, גילטי פלז׳ר מתוק של צפייה בסרט פעולה בינוני מהניינטיז. דווקא בגלל הצורך הכפייתי של הדמות הראשית הקלישאתית-רצח, ג׳ון קורי השוטר הניו-יורקי, להכניס דאחקה לא מצחיקה באמת בכל מה שהוא אומר (מי אמר ג׳ון מקליין מסדרת ״מת לחיות״ הזכורה לטוב?), ובלי להשתדל לדחוק איזה סאב-טקסט או אמירה חברתית מחודדת ומילניאלית בנוסח המאה ה-21, התאפשר לי לא לקחת את הספר הזה ממש ברצינות ולהתייחס אליו בדיוק ככה - מין חווייה ספרותית נאיבית של פעם, בלי מטענים נוספים. אסקפיזם, אפילו.
אין כמו חוכמה שלאחר-מעשה, ובכל זאת בפרספקטיבה של ימינו אי אפשר שלא להתפעל - או להתפלץ - מזחיחותה של ארצות הברית על כל זרועות החוק והביון המגוונות שלה, בספר שנכתב ממש ערב פיגועי האחד עשר בספטמבר. לא שאני הייתי יודע איך עושים את זה טוב יותר, ובכל זאת, כשאני יודע מה קרה ״אחר כך״, מנפילת מגדלי התאומים ועד האביב הערבי בדגש על נפילתו המפוארת והעלובה של שליט לוב, מועמר קדאפי, כל הספר הזה נצבע בגוונים אחרים לגמרי.
לסיכום - מצד אחד נאיבי, ארוך מדי, קצת מטופש, מתורגם רע ולא קורה בו הרבה, ומצד שני חמוד, חינני, מותח לפרקים, אלים ועם נקודות עניין. לא מעולה, ולא בזבוז זמן. שלושה כוכבים קלאסי.
*****
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
