ביקורת ספרותית על משחק האריה - John Corey #2 מאת נלסון דה-מיל
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 14 בספטמבר, 2023
ע"י אלון דה אלפרט


****





כשראיתי את ״משחק האריה״ בהוצאת שלגי על המדף בספרייה ועלעלתי בדפיו המצהיבים וכריכתו הסנסציונית, התעוררו בי פתאום רגשות נשכחים על חוויות הקריאה שהיו לי פעם, כשהספרים היו לרוב מתוחכמים פחות, התרגומים שלהם ארכאיים ומלאי פאתוס שכללו ביטויים כמו ״סהדי במרומים״ או ״ישו הרחום״ והייתה להם מין איכות ירודה-משהו (בפרספקטיבה של היום) אך מענגת, בדומה לסרטי הקולנוע של אותה תקופה, נגיד ״אינדיאנה ג׳ונס״, ״מלחמת הכוכבים״ או אפילו ״הסנדק״. היום, כך או כך, כבר לא עושים כאלה.

תחושת הגעגוע המפוקפקת הזו לא פסקה כשהתחלתי לקרוא, ופגשתי - זמן רב לאחר הפעם האחרונה שזה קרה לי - בתרגום מילולי-כמעט ונעדר גמישות (למרות שהוא נערך בסך הכול בשנת 2000), גיבור מבודח מדי שמתהדר ללא הרף ביכולתו להתבטא בחוסר תקינות פוליטית (כשזה עוד היה cool, זתומרת בפעם הראשונה שזה היה cool), וסגנון ספרי מתח מגושם ופשטני. מצד שני - בניגוד לפרל שהעניק לספר הזה כוכב בודד וקרא לו ״ספר רע״ - אני מצאתי בו לא מעט הנאה פשוטה, גילטי פלז׳ר מתוק של צפייה בסרט פעולה בינוני מהניינטיז. דווקא בגלל הצורך הכפייתי של הדמות הראשית הקלישאתית-רצח, ג׳ון קורי השוטר הניו-יורקי, להכניס דאחקה לא מצחיקה באמת *בכל* מה שהוא אומר (מי אמר ג׳ון מקליין מסדרת ״מת לחיות״ הזכורה לטוב?), ובלי להשתדל לדחוק איזה סאב-טקסט או אמירה חברתית מחודדת ומילניאלית בנוסח המאה ה-21, התאפשר לי לא לקחת את הספר הזה ממש ברצינות ולהתייחס אליו בדיוק ככה - מין חווייה ספרותית נאיבית של פעם, בלי מטענים נוספים. אסקפיזם, אפילו.

אין כמו חוכמה שלאחר-מעשה, ובכל זאת בפרספקטיבה של ימינו אי אפשר שלא להתפעל - או להתפלץ - מזחיחותה של ארצות הברית על כל זרועות החוק והביון המגוונות שלה, בספר שנכתב ממש ערב פיגועי האחד עשר בספטמבר. לא שאני הייתי יודע איך עושים את זה טוב יותר, ובכל זאת, כשאני יודע מה קרה ״אחר כך״, מנפילת מגדלי התאומים ועד האביב הערבי בדגש על נפילתו המפוארת והעלובה של שליט לוב, מועמר קדאפי, כל הספר הזה נצבע בגוונים אחרים לגמרי.

לסיכום - מצד אחד נאיבי, ארוך מדי, קצת מטופש, מתורגם רע ולא קורה בו הרבה, ומצד שני חמוד, חינני, מותח לפרקים, אלים ועם נקודות עניין. לא מעולה, ולא בזבוז זמן. שלושה כוכבים קלאסי.



*****
23 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלון דה אלפרט (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
לא יודע. לתרגום ארכאי יש איכויות וחן משלו, אבל כשהתרגום מילולי, מגושם או סתם אידיוטי, זה לא מוסיף לספר אלא גורע ממנו. התרגום הזה נעשה בסך הכול לפני 20 שנה. אולי יש הצדקה לשונית כלשהי לכנות "אפיזודה" פרק בסדרת טלוויזיה, או לתרגם סקסיזם ל"מינניות", אבל זה מעצבן לקרוא.
Pulp_Fiction (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
יש שיאמרו שדוקא פעם היו איכות ועומק והיום בגלל ירידה בתרבות הקריאה מתרגמים ספרים יותר המונים. יש גם חסידים מושבעים של התרגום העברי הארכאי.
אלון דה אלפרט (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
זה דווקא לא אחד הספרים האחרונים שלו. אבל אולי אי אפשר לסמוך על אנשים שהמילה "דה" מופיעה בשם המשפחה שלהם
אנקה (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
אין לי מושג מה קרה לדה-מיל בספרים האחרונים שלו אבל קשישנו מדרדר בכתיבה :)
משה (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
זה אחד הספרים החלשים של דה-מיל, יש לו יותר טובים כגון "בית הספר לקסם אישי", "מילת כבוד", "בת הגנרל".
אלון דה אלפרט (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
לא בטוח שהאנלוגיה מתאימה כאן :-) אמנם הספר לא מאוד מתוחכם, אבל זה לא פלאפל...
ואני בנאדם שלוקח את האוכל שלו ברצינות
yaelhar (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
כמו להשוות מנה פלאפל גדושה כל-טוב שלא קשור אחד לשני
לאיזה גורמה במסעדה מתיימרת. יפה לשבת שם עם המפה והסכו"ם, ולנשנש את מה שרקח השף. אין מה להשוות. אבל מבחינת ההנאה - הגורמה לא תמיד מנצח, נראה לי.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ