ביקורת ספרותית על האופרמנים מאת ליון פויכטוונגר
ספר בסדר

---

הספר, שנכתב ב-1933, כבר פורסם פה ושם בעבר, חזר והתפרסם בהוצאת פן/ידיעות אחרונות שוב ב-2023. האם ערך כזה טמון בספר, המצדיק את הוצאתו לאור שוב? כל ספר שעניינו עליית הנאצים לשלטון רצוי שיראה אור בשלב כזה או אחר, לא כולל ספרים הרוכבים על גל מלחמת העולם השניה-שואת היהודים כדוגמת "המתיקות שבשכחה" מאת קריסטין הרמל, שזכה להקרא על-ידי קשקושואה.

הספר שלפנינו, האופרמנים, אינו ספר מופת כפי שנכתב בכריכה הקדמית שלו. פויכטוונגר אינו ידוע בכתיבה החדה שלו, אינו מוציא תחת ידיו סיפור מעניין וסוחף במיוחד. פויכטוונגר אינו פרימו לוי, מרטין גריי, ג'ונתן ליטל, אלכסנדר טישמה ואף לא אהרן אפלפלד. עתה, משאמרתי את מה שלא אהבתי בספר, אפנה למה שנותר.

פויכטוונגר כתב בזמן אמת על ראשית שלטונם של הנציונאליסטים (נאצים היתה מילת גנאי, אליבא דבן ארי המתרגמת). הספר מתרחש מסוף 1932 ובמהלך 1933, עת עלו לשלטון הנאצים ובתחילה עסקו רק בהכפשת יהודים לכאורה. מהר מאוד זה עבר לפסים מעשיים יותר ויהודים חוו על בשרם את אימי נחת זרועם של ה"חומים", מחנות ריכוז הוקמו ולמרות הסדר והמשמעת ברחבי גרמניה, כולם ידעו מדוע זה כך, וממדינה ליברלית לפני כן, האימה שלטה בכל.

האופרמנים הם משפחה מבוססת היטב. מרטין מנהל ביד רמה את מפעל הרהיטים שלהם, האיקאה של אז, מברלין עיר הבירה. אדגר האח הוא רופא מפורסם ועטור תהילה ברחבי אירופה, והאח ד"ר גוסטב אופרמן בדיוק חוגג חמישים בסוף 1952. באותה עת מתחילים הקשיים, התיאורטיים בעיקר, לצוץ מכל עבר. אלא שיהודים רבים השתתפו במלחמה העולמית שתחילתה ב-1914, לחמו למען גרמניה והאמינו שהפרחחים מטעם היטלר ירוסנו עד מהרה. לא די שלא רוסנו, אף עלו לשלטון באופן דמוקרטי לגמרי ויצרו גרמניה חדשה.

אדגר הרופא מוצא עצמו נאלץ לוותר על הקליניקה שלו ולהגר לצרפת, גוסטב יוצא לחופשה זמנית בשוויץ ומרטין, מנהל עסקם של האופרמנים, נאלץ לחבור להיינריך ולס בעל מפעל הרהיטים המשובח והקטן יותר, אבל גרמני טהור. מי שמשלם את המחיר היקר ביותר הוא ברטהולד, בנו של מרטין, שבבית הספר המשובח והליברלי שלו הוא מעביר הרצאה תחת עינו הפקוחה של המחנך החדש פוגלזאנג, נציונאלסוציאליסט רשום, ולמרות הרצאה משובחת, המחנך סבור שהיא מעליבה את השלטון החדש ומכאן על התלמיד להתנצל ולחזור בו. המחיר שברטהולד שילם על סירובו היה מעורר חלחלה.

פויכטוונר, כאמור, מתקשה לצאת מעורו ולהציג ספר שיעמוד אל מול גודל השעה. נכון, הוא עוקב עקב בצד אגודל אחר ההדרדרות המהירה של החברה הגרמנית, בעיקר השלטון חסר הפשרות שהוצג בה. אלא שלא רק את הספר הזה של פויכטוונגר קראתי וזה מנהגו. לא שהספר רע, הוא איטי, יקה מדי לרע ולרע, לא סוגר פינות הרמטית דיו. מולו, הייתי ממליץ דווקא על ספרו של קלאוס מאן, מפיסטו, הטוב בהרבה.

בעמוד 327 חיכתה הפתעה קטנה ואקטואלית עד מאוד לישראל של יולי 2023: "הם (השלטון הקודם לנאצים) לא עשו דבר חוץ מפתפותי ביצים, וכך גרמו לרפובליקה להירקב ולהתנוון. השלטונות החדשים הם טיפשים וערמומיים, אבל הם עושים משהו. זה מה שהעם רוצה, זה מרשים אותו.''

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על האופרמנים