ראיתי שבוע שעבר כתבה שמדברת על המיניות כיום בקרב בניי נוער, ובכללי בעולם.
אחד הדברים שתפסו לי את האוזן, וזה הרגיש לי מאוד רלוונטי, היה שאחת הבנות אמרה שבבית הספר כמעט ועד בכלל לא מתקיימים שיעורים על חינוך מיני, מיניות בריאה וכו', מה שגורם להמון חוסר ידע בנושא, וחיפוש עליו במקומות שהם אולי לא תמיד הכי בריאים ונכונים.

חשבתי על עצמי כתלמידה בחטיבה ובתיכון.
זה נכון, מעולם לא דיברו איתנו על הנושא הזה בבית ספר. עזבו מיניות, גם מערכות יחסים בריאות בין אנשים, גברים , נשים.

שמעתי על הספר הזה כבר כמה פעמים. אפילו את הכתבה עליו ראיתי.

נתקלתי בו ברביעי שעבר, והחלטתי שיאללה, נזרום.

זאת הייתה חוויה ממש מעניינת, לקרוא על הפרספקטיבות של כל אחת מהנשים, על החוויה האישית של כל אחת.
היו אמנם רגעים שהרגשתי שהסיפורים חוזרים על עצמם, אבל אני מבינה שמה שזה משקף זה שכולנו בהרבה מובנים באותה הסירה.
מבחינת רגשות, תחושות ומחשבות ביחס למיניות. פשוט זה מתבטא אחרת אצל כל אחת מאיתנו, פוגש באופנים שונים. אבל זה שם.

אני חושבת שזה ספר טוב, וממש חשוב שכמה שיותר אנשים ייקראו אותו. או אפילו ילמדו אותו בתיכונים.
הוא אמנם לא יצירת מופת, אבל הפתיחות שיש בו יכולה ממש לעזור לבניי ובנות נוער להתעסק ולדעת יותר טוב על מיניות, ושאין בזה בושה, ושזה משהו טבעי.

מצאתי לי מה לקרוא לכבוד יום האהבה!
החלטתי שאני בשום פנים ואופן לא מתפנה לכל מיני ג׳וג׳איות מויסיות, נשות סנדלרים למיניהן והמתיקות שבשכחה כי אני בהחלט לא מתוקה ובטח שלא שוכחת
למעשה, זכרוני הוא בעוכרי וכל ארוע פצפון או בגודל של פיל הודי אני מתעדת לדראון עולם וחוזרת ומתעסקת בו כאילו אין לי דברים אחרים לעשות.

אז לכבוד הוולנטיין המתקתק, התותים בציפוי שוקולד, הבלונים בצורת לב והדובונים שמוכרים בסופר החלטתי לתת סיכוי לספרה החדש של תמר מור סלע: ערות - נשים מדברות מיניות ולבדוק את מידת בקיאותי בחומר הנלמד ואיך אני ביחס לאחרות כי מה לעשות? גם נשים משוות גדלים ורוצות לדעת היכן הן עומדות ומה כדי לשפר.
הייתי בטוחה משום מה שאתקל בסט מבחנים שיעזור למקם אותי על הסקאלה ולראות האם ככל שגילי עולה כך הציון המוענק לי נמוך יותר או להפך.
אף אחד לא הכין אותי למציאות המדכאת העולה מפיהן של 23 נשים המספרות בגילוי לב על ניסיונן המיני והכל כך אישי עם גברים ונשים.
מסתבר שכבר עברו עשרות בשנים ועדיין איננו מצליחות לשים את האצבע על הטריגר, לומר מה גורם לנו לעונג ולהנחות את בן זוגנו במסע המפרך אל הגאולה, אל ארץ זבת חלב ודבש.
הגברים מוצגים ככוחניים, אינם מוכנים להתפשר ומתמקדים רק בהנאתם ואילו הנשים מתוסכלות מאטימותם ומנסות לחפש דרכים מקוריות כדי להגיע לאורגזמה המיוחלת, לחיבור הנשמה והגוף, לעשיית אהבה אמיתית וללא דופי.
קצת דמיוני, המצב האידאלי שאליו הנשים הללו שואפות. למרות שאולי מגיעה להן קצת נחת,
למרות שעברו הרבה בחייהן (חלקן עברו גילוי עריות ואחרות עבדו תקופה מסויימת בזנות) והן בסה״כ רוצות להנות מסקס טוב.
זה לא פשוט ורק הולך ונעשה מסובך משום שאנו חיות בעולם של גברים שצופים באופן קבוע בפורנו וחושבים שזאת המציאות; גניחות עמוקות שיכולות לסדוק זכוכית ומגוון תנוחות אתלטיות
שרובנו לא מסוגלות לבצע.

יכול להיות שהסברה הזאת נכונה, כנראה שכן אבל כפי שאני רואה את המצב, זה לא עומד להשתפר.
נגישות האינטרנט ושפע הסרטונים מוגשים לנו כיד המלך וגברים עדיין לא יודעים מה ואיך.
המסקנה המתבקשת מהספר היא פשוט התנסות מרובה עד שמוצאים את החיבור המתאים. האמנם? עוד הבנתי שאין זה הגיוני לשכב עם בן זוג אחד במשך כל חיינו.
אנו מסוגלות להתאהב כמה פעמים ולעיתים בו זמנית בשני גברים ואף לקבל מולטי-אורגזמות.

הכל אפשרי, השמים הם הגבול, אתן תצלחנה אם רק תהיו מחוברות לרוחניות שלכן.
קצת הרגיש לי כמו מדע בדיוני, הספר הזה.

למה לי זה אף פעם לא מצליח?

נ.ב חג אהבה שמח ואם אתם רוצים שישאר כזה, דלגו על הספר הזה!

זה ספר חשוב, אבל זה לא אומר שהוא טוב. וסלחו לי על הפרדוקסליות.
אני לא מרגישה שהוא הותיר בי איזה מטען רגשי או אינטלקטואלי עמוק שהולך איתי, ומצד שני כן שמחה שקראתי אותו. הערך שלו הוא בהצפה של הנושא, בהבאת קולות של נשים שמדברות באופן בלתי מתווך (כמעט) את המתח שנשים עדיין חיות בו במאה ה-21, בין זונה לבתולה קדושה. כמי שמתמודדת עם המתח הזה בעצמי, כמו כולן כנראה, יש משהו מנחם ומשחרר בקריאה פתוחה של חוויות של נשים אחרות, והשיח הציבורי שמתעורר בעקבות הבאזז של הספר הזה הוא בכלל מבורך.
אבל חוסר התיווך הוא גם הבעיה: אסופת העדויות לא מתחברת לכדי משהו משמעותי יותר. הסיפורים רבים מדי ולא מלוטשים מספיק, והרצף שלהם לא אחיד ונע בין ריגוש לטשטוש וקהות. לצערי נתקלתי גם בשגיאות הגהה, שהן לחוויתי זלזול בקוראת.
ולסיכום, כדאי לקרוא אותו בשביל השיח שהוא מעורר, על אף שהוא לא יצירה ספרותית מופלאה.

כבר זמן רב שהספר הזה סקרן אותי. בכל זאת, רב מכר בעשרות אלפי עותקים שאינו ספר עלילתי קונבנציונלי, אלא אסופת חוויות אישיות הנוגעות לנשיות, מגדר, מיניות – אבל לא רק.
בתור סטודנטית לתואר שני במגדר, יכול להיות שהיה זה “אך טבעי” שארצה לקרוא את הספר הזה, אך לדעתי מדובר בספר שיעניין כל אישה שפתוחה ורוצה לשמוע על חוויות אישיות – בנוגע לזהות, מיניות, זוגיות, אימהות – של נשים אחרות.

אני חושבת ש”השוס הגדול” של הספר הזה נעוץ בעובדה שהוא מביא לקדמת הבמה נושא שלרוב נלחש בחדרי חדרים, והוא המיניות הנשית. לא מדובר כאן על המיניות הנשית המוצגת לראווה במדיה, שנשענת במידה רבה על סטריאוטיפים ואידיאלים רחוקים מהמציאות, אלא על חוויות אמיתיות, אותנטיות, חלקן חיוביות וחלקן קשות, עם הרבה מילים כמו “כוס”, “דגדגן”, ו”שפיכה נשית”.

חלק מהסיפורים מטלטלים יותר וחלקם פחות, אבל אני מניחה שכל סיפור פוגש אותך בנקודה מסוימת שבה את נמצאת בחיים, ויכול להיות שבקריאה חוזרת, בעוד כמה שנים, עם ארסנל חוויות קצת שונה מעכשיו, אותם סיפורים יפגשו אותי במקום שונה.

כך למשל, ישנם סיפורים על מיניות והזדקנות, על מיניות בזוגיות רבת שנים, על עיצוב הזהות בעקבות טראומה מינית בילדות, על חוויות מיניות ראשוניות ועוד. חלק מהמספרות נחשפו בשמן המלא וחלק העדיפו להישאר בעילום שם.

לדעתי, הגדולה שטמונה באסופת הסיפורים הזו היא מעבר לסיפורים עצמם, ומעבר להחלטה המוערכת מאוד של לדבר נושאים שאינם מדוברים והיא הידיעה, גם למי שלא קראה את הספר אלא רק שמעה עליו, שנשים מדברות על מיניות ופתוחות לשתף בחוויות שעברו עליהן. המיניות הנשית כבר אינה “טאבו”, להפך, היא עולם ומלואו שרק עכשיו אנחנו מתחילות לחשוף אותו.

לא חסרות הרצאות מתוחכמות על כוחה של חכמת ההמונים – ובכן, כאן מדובר ב”חכמת ההמוניות”. לא תקראו?

"ערות" הוא ספר שהחשיבות שלו היא יותר בתמונה הגדולה מאשר בפרטים הקטנים. עשרים ושלוש עדויות של נשים על היחס שלהן למין, ההתנסויות שלהן וההתפתחות שלהן מילדות ועד לבגרות קובצו לספר אחד. על אף שמדובר בעשרים ושלוש נשים שונות, לעתים נדמה שמדובר בדוברת אחת. אולי העובדה שכל העדויות שוכתבו בידי המחברת, תמר מור סלע, גורמת לכל הסיפורים להתחבר לנרטיב אחד ארוך והאותנטיות של כל דוברת אובדת בדרך. אפשר היה לעשות זאת אחרת - בספר "שחור", העוסק בזוהר ארגוב, מביא רינו צרור את כל העדויות כציטוט ישיר. אז גם נשמרים התחביר, בחירת המילים, המחשבה ומנגינת הדיבור של כל דובר. ב"ערות" מתערבבות כל העדויות לכדי תמונה אחת. עניין נוסף הוא אופי העדויות. נראה שבמכוון נבחרו להעיד נשים שעוסקות במקצועות המשלבים מודעות עצמית גבוהה מאוד ופתיחות רגשית רבה: אמניות, סופרות, משוררות ומטפלות מסוגים שונים. נשים אלה מציגות תמונה די דומה של חיי המין שלהן - תמונה מפוקחת של נשים שמחפשות את ההנאה וההגשמה העצמית באמצעות מין. כמו העטיפה של הספר, התמונה הזאת ורודה מאוד ואופטימית מדי. אני משערת שלו היה יוצא ספר המשך והיו מרואיינות בו נשים אקראיות ברחוב, צבע עטיפתו היה נוטה יותר לאפור.
ויחד עם התערבבות העדויות והטייתן הניכרת לכיוון החיובי, עדיין נשמע כמעט בכל העדויות הקול שאומר "אני יודעת שאצל רוב חברותיי המצב הוא אחר". זהו הקול שמדבר על רגשות אשם, בושה, ויתור ופסיביות, וזהו הקול לו רצוי היה להקדיש את הספר, גם אם זה פחות סקסי. אז נכון, המסר שאפשר גם אחרת הוא מסר חיובי, אך הייתי מצפה שחלק ניכר מהעדויות יעסוק בחיים האמיתיים, שלמצער גם אחרי כל דיבורי המגדר והפמיניזם הם נחלתם של רוב הנשים.

הספר מורכב מעשרים ושלושה מונולוגים של נשים ממגזרים, גילאים ותחומי עיסוק שונים (אם כי רובן עוסקות בתחום האומנות, הכתיבה או בתחום הטיפולי), שמספרות כל אחת בתורה על החינוך המיני שקיבלה, על הפעם הראשונה שבה קיימה יחסים או הפעם הראשונה שבאמת חוותה עונג.המשותף לכולן הוא החיפוש אחר ההנאה ממין.
הרגשתי לאורך כל קריאת הספר כאילו אני קוראת כתבות בעיתון "לאישה". אני מודה שאני נהנית לפעמים לקרוא כתבות כאלו בעיתון, אבל לקרוא ספר שלם כזה- זה כבר מוגזם ואפילו די משעמם. לא ניתן לקרוא את הספר הזה ברציפות. מצד שני, כאשר הפסקתי לקרוא את אחד מהמונולוגים באמצע, וחזרתי יום למחרת כדי להמשיך לקרוא אותו, כבר שכחתי מה היה בתחילתו. כל המונולוגים והחוויות שמתוארות בהם התערבבו לי. כבר לא הבדלתי בין סיפור החיים של האישה הלסבית, החרדית, החוזרת בתשובה וכולי.
אולי היה כדאי לצמצם במספר המונולוגים המובאים בספר.
בכל מקרה, הספר הזה לא תרם לי ולא העשיר אותי. אולי גברים שהיו קוראים אותו היו מפיקים ממנו יותר תועלת והבנה.

ערות נקנה כמתנה לחברה שלי, שלאחר קריאתו הפטירה ביובש שמוטב שאני אקרא אותו. ואולי באמת היה משהוא הרבה יותר עמוק בדבריה - ערות הוא ספר בראש ובראשונה לגברים - ואם אפשר לחטוא בהמלצה מגדרית - אני ממליץ לגברים לקרוא אותו. לא שזה ספר מרתק, הפהך הוא הנכון, הוא כתוב בצורה מאוד יבשה כמו עדות בבית משפט (הסתבר בסוף שהכותבת היא עיתונאית) ולמעשה חסרה בו המודעות העצמית של תובנה וזאת למרות שהיא קיימת לאורך כל הספר, ולמרות זאת בין השורות (ולמרות שהכותרת היא מיניות) הספר מדבר על תקשורת או על חוסר תקשורת , על אמת ומודעות. הפתח שהספר נתן לי לרגע, ההצצה לעולמות של נשים ממגדרים וגילים שונים הפך אותי בקצת לאדם ולגבר טוב יותר - וכי מה אפשר לבקש יותר מספר.
ספר חובה לגברים

''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא תמיד, עד שאישה מבינה שהמיניות שלה קיימת רק עבור עצמה ולא בעבור שום אינטרס מלבד עונג. זה המקום אליו הגעתי. אני מהווה המשענת של עצמי ולא תלויה באף אחד כלכלית או חברתית, וזה המקום הקרוב ביותר לחופש. המין שלי לא משרת כלום אלא קיים בזכות עצמו, ואני לא רוצה דבר מבן הזוג שאיתי מלבד עונג שיש בו חיבור רגשי ותשוקה''

מונולגים אישיים ומעוררי תובנות, נקודות מבט נשיות על מיניותן - ההסתייגויות, הקבלה, הרתיעה, החגיגה, הדיכוי, הלבלוב, התשוקה.

מבחינתי הספר ריתק אותי ותוך 3 ימים סיימתי לקרוא אותו. היו הפסקות אני חייב להודות. הפסקות שהובילו להרהורים ואף כעס. כעס על ניצול נשים אך כם על נשים שניצלו גברים לתועלתן האישי.
סיפורן האישי של 23 נשים וחוויותיהן האישיות ביותר מגיל ההתבגרות ועד היום.
אני מודה שהיו רגעים בהם כעסתי להתחושה שכל הנשים בוגדות בבעליהן ולא תמיד מצטערות על כך. עצוב היה לי לקרוא את סיפורן שאותו לא תמיד הבנתי.

לסיום, הספר מעורר מחשבות לשני המינים. לצורך האיזון יש מקום לכתוב גם ספר ממקומו ממקום ראותו של הגבר.

אני רק אומר...יש מקום