ביקורת ספרותית על אלי הניאון מאת קייטי רוברט
ספר בסדר

---

*ביקורת למבוגרים בלבד*
תקשיבו, אני לא יודעת מה אני חושבת ומרגישה כלפי הספר הזה, אז אנחנו הולכים לגלות את זה ביחד.
זה קצת מפחיד עבורי, כי אני לא יודעת כמה רחוק אני יכולה לקחת את החוות דעת הזאת.
קשה לי לשלוט בעצמי ולסנן כשאני כותבת, אני פשוט רוצה לתת הכול, ככה זה, וזה מאתגר במקרים כאלו שבהם אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה לומר.

קודם כל, אני מרגישה שאני צריכה להסביר למה בכלל קראתי את הספר הזה.
ואני לא אשקר, כשראיתי שאחת מהקטגוריות היא BDSM, קצת נרתעתי.
אולי כי הדבר הראשון שעולה לראש לי זה קשירות והצלפות, וזה לא משהו שנראה לי פאן.

אני חושבת שזה מעניין שאנחנו מתחילים את הסיפור כשפרספונה משוטטת לה באולם פסלים של אלים, והפסל של האדס מכוסה, והיא מספרת לנו על הסקרנות שתמיד הייתה לה לגביו, כי בעולם הזה האדס הוא מיתוס.
אל תשאלו אותי איך העולם הזה עובד, זה באמת לא מפורט יותר מדי, אבל התואר "זאוס" למשל, עובר בירושה, מאב לבן.
יש אלים אחרים שנבחרים על ידי הציבור, לא מפורט איך, אבל אני חושבת שזה קשור לאיזשהו כישרון שיש להם שהופך אותם לראויים לתואר.
למרות שיש נהר מסוכן עם גשר שקשה לחצות, וללא ספק מעיד על משהו לא טבעי שקורה בעולם הזה, לא ברור ממש אילו כוחות יש לאלים האלה, אם בכלל.

קיצר, אז הסיבה שהחלטתי לקרוא את הספר אחרי הפרק הראשון שקראתי, היא כי פשוט היו לי כל כך הרבה שאלות על איך שהעולם הזה עובד.
זה בהחלט נשמע די מגוחך שזה לא בגלל הסמאט, בייחוד כשהספר משווק כספר אפל יותר, אבל מה אני אגיד, אני פשוט אוהבת מיתולוגיה.
בגלל זה אני חושבת שזה מעניין, המשיכה הזאת שיש לפרספונה אל המיתוס הזה שנקרא האדס, עוד לפני שהיא מגלה שהוא קיים.
כי זה הרגיש דומה למשיכה שיש לי לסיפור המקורי של פרספונה והאדס, שבה הוא חוטף אותה.
אבל כאן הוא לא חוטף אותה, אז המשיכה הספציפית הזאת לסיפור המקורי, לא עברה אל הספר הזה.

אז אני לא בקטע של BDSM.
לא חשדתי שאני כן, אבל ממש לא חשבתי שאני עד כדי כך לא, בקטע של... זה משעמם אותי.

ברצינות, הקטעי סמאט הגיעו, וברגע שהכרתי כבר את הדמויות, והיה לי רושם עליהן, משהו שם פשוט לא עניין אותי.
ואני חושבת שקראתי כבר סמאט הרבה יותר משחית מזה.
כאילו, אם אני צריכה לחשוב על דוגמא, אז הסמאט מ-"דברים שרציתי לומר" של מוניקה מרפי, לדעתי היה הרבה יותר משחית וגס מזה.

אוקיי, עכשיו בוא נדבר על צינוק הסקס, או "חדר המשחקים" כמו שהאדס מעדיף לקרוא לזה.
כשהבנתי שהם עושים שם הופעות, כאילו, ממש סקס על במה מול אנשים אחרים שגם עושים סקס באפלה בזמן שהם צופים, זה היה פשוט... בסדר אני מניחה.
מה אני אגיד, זה לא הרומן האירוטי הראשון שלי, ומשהו כבר נשחק, אני לא רגישה כל כך לסמאט, בעיקר כשהוא מהיר ולא ממוקד בעיקר בתחושות פנימיות אלא יותר בתנועות.
אני אוהבת כשהם נואשים.
כשהערגה והרצון "לעשות את זה" פשוט כל כך חזקים, שאין מצב שאני לא אעודד את זה.
וכאן לא ממש היה אכפת לי. מצידי שלא ישכבו.

הבנתי את הקטע הזה, שזה מדליק את פרספונה המחשבה שיצפו בה כשהאדס מזיין אותה, אבל לא ממש נהניתי מהסמאט עצמו, ותאמינו לי, שאני יודעת להעריך סמאט טוב.
החלק היחיד שהיה בו משהו שהערכתי קצת, היה בסוף, ואני לא אומר לכם מה היה שם כי למרות שזה רק שסמאט, זה גם ספוילר.

הדמויות היו בסדר, אבל לא התחברתי אליהן כל כך, ומן הסתם שאם אני לא מתחברת אל הדמויות בטירוף, הכול יהיה פחות מהנה עבורי.
ולא היה בהן שום דבר פרובלמטי או לא חביב.
האדס היה חמוד ורך ופשוט כלבלב כזה שבא לך להגן עליו, ופרספונה הייתה קלילה ולא מסורתית.
אחד מהטרופים כאן הוא גארמפי&סאנשיין, ואני חושבת שהוא נעשה כמו שצריך למי שאוהב את הטרופ הזה.
באיזשהו שלב האדס מנשק את פרספונה ומתאר שיש לה טעם של קיץ.
הייתי חושבת שזה קיטשי, אבל אני למעשה די אוהבת טעם וריח של קיץ, אז במקום לחשוב שזה קישטי, הייתי עסוקה בלפנטז על עצמי מסניפה גבר שמריח כמו קיץ.


אני מנסה לחשוב אם יש לי עוד משהו להגיד על הספר...
אה! העלילה!
כמובן ששכחתי שיש עלילה.
אז זה העניין, שהאדס לא חוטף את פרספונה, היא פשוט בורחת מזאוס שהוא גבר בגיל שישים שאמא שלה מנסה לחתן אותה איתו.
הקטע של הסקס בפומבי, היה בעיקר כדי שזאוס לא ירצה את פרספונה יותר, אחרי שהאדס "חילל" אותה.
זה היה די נחמד, לעקוב אחרי דמות שזורקת את התדמית שלה לעזאזל, ועושה סקס מול אנשים שאחרי זה הולכים ומתלחששים על מה שהיא עשתה… אני לא יודעת מה להגיד על זה, אני חושבת שזה די נועז.

בכל אופן, אז לא הייתי כל כך מעוניינת בסמאט, בכל פעם שידעתי שזה הולך לקרות, חשבתי על לדלג.
אבל. אני. לעולם. לא. אעשה. דבר. שכזה.
זה בלתי נסלח.
לא אכפת לי... אני יודעת שיש נשים שקוראות רומנים ומדלגות על הסמאט, ושזה לגיטימי לא לרצות לקרוא, אבל אני לא חושבת שאפשר לגמרי לסמוך על דעה של מישהי שלא קראה את הסמאט.

לא יודעת למה עוברת לי בראש השורה מהשיר "פה קבור הכלב".
אבל אולי כי - זהו עצם העניין!
הרי האינטימיות שבסקס זה החלק שבו אתה אמור להשתכנע שמה שיש בין הזוג אמיתי.
שהם באמת אחד עם השני בפיזי, ולא רק באיזו פנטזיה.
כמו בספר הקודם שקראתי, זה בהחלט נכון שבעיות בחדר השינה מעידות על בעיה גדולה יותר ביחסים.
וכאן מה שאהבתי, זה שהסקס היה דרך להראות את האמון שנבנה בין הדמויות, ושאין מצב שהם היו יכולים לעשות את כל הדברים האלה בסקס, אם לא היה להם את האמון הזה.
למרות שאני חייבת לציין שהאהבה ביניהם הרגישה לי קצת שיטחית וקלה, אבל אני עדיין מאמינה להם וחושבת שהרגשות שלהם אמיתיים, אני פשוט לא הזדהיתי עם איך שהקשר שלהם נבנה.

לדעתי הדבר הכי מדליק זה אינטימיות, ואני חושבת שיש כאן אינטימיות, אבל לא יודעת…
הדמויות קצת משעממות.
נחמדות, בריאות…
כאילו, לא יודעת למה, אולי בגלל שזה במילא ספר רומנטיקה אפלה עם BDSM (שלדעתי לא הורגש, ברמה שהפתיעה אותי בתור מישהי שלא קראה אף פעם ספר כזה), כנראה שהסופרת פשוט הייתה חייבת שהאדס יהיה גבר מגונן, בריא ולא מפחיד בכלל.

אבל אני רוצה לפחד קצת.
לא יודעת, כנראה משהו דפוק אצלי.

אז...
זה היה מתיש.
הייתי מסיימת בציטוט אבל לא היה משהו שסימנתי לעצמי, ואני חושבת שזאת כל ההוכחה שאני צריכה כדי לאשר לעצמי שאכן לא נהניתי כמו שרציתי.
נהניתי מההתחלה ומהסוף, אבל האמצע היה קצת איטי עבורי.
אני חושבת שאחד הדברים שגרמו לי לקרוא את הספר הזה, מעבר לרצון להבין את העולם הזה, היה שחשבתי שאני אסיים אותו מהר.
ולא סיימתי אותו מהר.

אז אם תחברו את הכול…
זה שהסקס לא ממש עניין אותי +
זה שהדמויות היו לי נוחות אבל לא מספיק מעניינות +
זה שבקושי סימנתי לעצמי משהו מהספר +
וזה שלקח לי כמה ימים לקרוא אותו ולא טרפתי אותו ביומיים… אתם תגיעו לדירוג הזה שנתתי.

אני חושבת שהעניין שמשך אותי אל הספר, היה המיתולוגיה היוונית והקסם שבה, ושזאת לא סיבה מספיק טובה לקרוא את הספר הזה.

אז אני לא יודעת למי הייתי ממליצה על הספר הזה.
הוא היה בסדר.
איטי קצת, לא תמיד מעניין, אבל בסך הכול בסדר.
הסוף היה טוב, אפילו האפילוג הסמאטי, וכנראה שזה מספיק טוב עבורי.

ונראה לי שאלו התחושות שלי, כי לא התאהבתי בדמויות.
אז אני ממש לא יכולה לנבא איך אנשים אחרים, שכן התחברו לדמויות, ירגישו כלפי הספר הזה.

אני אסיים בכך שאני אגיד, שלדעתי הרבה מאיך שאנחנו מרגישים כלפי ספר תלוי בציפיות שלנו ממנו.
היו לי ציפיות מסוימות, קיבלתי משהו קצת אחר ממה שציפיתי, ואני לא חושבת שהדירוג שלי הושפע מכך.
זאת התחושה שלי, שגם אם הייתי מגיעה לספר הזה עם ציפיות מדויקות, הוא עדיין היה מקבל ממני שלושה כוכבים.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על אלי הניאון