ביקורת ספרותית על התיש אצל הספר מאת אריך קסטנר
ספר מעולה

---

לאביב השכן, הילד הממושקף מהקומה השנייה, הייתה ספריה בבית. בתוך החדר שלו, פרוס ומתוח על פני כל הקיר המזרחי אשר מול המיטה, היה ממוקם מעין ארון עץ עם מדפים, עליהם ניצבו צפופים ומסודרים בקפידה ספרים על גבי ספרים. היו שם כל ספרי 'השביעיה הסודית', 'חבורת הבלשים והכלב', סדרת 'חסמבה', ספרי אריך קסטנר, בעצם כל מה שרק היה ניתן לחשוב עליו אז, והכל ממוין וממוספר על פי סדר כרונולוגי.

בנוסף, הייתה לו מחברת שורות עבה בה הוא היה רושם איזה ספר הוא השאיל, באיזה תאריך, ולמי (הוא נהג לתת הארכת זמן של שבועיים בערך). בתנועה רבת חשיבות הוא נהג לזקור את קצה אצבעו, להסיט למעלה את משקפיו העבים, וללהג כדרכם של ספרנים בוגרים, לספר פכים ואנקדוטות מהרגליהם של הקוראים המחליפים, כמו למשל אודות גרוס בן השכנים, שאמנם למד זה מכבר בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי, אבל נהג לקרוא עדיין אך ורק את האותיות הגדולות והמנוקדות של 'תוכידס'.

אצל אביב התודעתי לראשונה לספר 'התיש אצל הספר'. מדובר היה באסופת סיפורים אותם כתב אריך קסטנר עבור כתבי-עת של ילדים ובשביל העיתון 'ברלינר טאגבלאט'. הסיפורים היו אניגמטיים משהו, מוזרים, חידתיים, ויחד עם זאת מרגשים ונוגעים ללב. הרגשתי כי הם אינם מובנים מאליהם וכי המהות מעניינת יותר כשלא קיים הסבר רציונלי לדברים.

את הספר קראתי פעם אחת, פעמיים אולי, החזרתי אותו לאביב, ומאז, משך שנים, לא ראיתי אותו עוד למרות שחיפשתי אותו שוב ושוב. מכל הסיפורים שהיו בספר, סיפור אחד לא נתן לי מנוח: היה זה סיפור על ילד בשם יואכים, אשר נשלח מביתו בערב חג המולד בכדי להביא צנצנת חרדל, והלך ולא חזר ללא כל סיבה מיוחדת. הדבר הזה, כלומר חוסר סיבה הגיונית ומוגדרת של הליכה אל עבר הלא נודע וקטיעת קשר בסיסי בין ילד להוריו (במיוחד אם קורה הדבר בגרמניה של בין המלחמות), הטריד אותי כבר אז בתור ילד, וגם שנים לאחר מכן, בתור אדם מבוגר.

השנים חלפו, כבר הייתי סטודנט ב'בצלאל', ועדיין חיפשתי אחר הספר, הפעם בחנויות לספרים משומשים בירושלים. אפילו קשר עם אביב, אותו ילד ספרן, יצרתי באותו הזמן (הוא סיים אז כבר את לימודי הרפואה), ושאלתי אותו אודות הספר ועל גורלו של יואכים האומלל, אבל הוא טען שאינו זוכר בבירור ספר שכזה או סיפור דומה לזה שתיארתי, והעלה השערה כי מדובר היה בקטע מספר אחר של אריך קסטנר, 'הכיתה המעופפת', אם בכלל.

ואז, לאחר שנים של חיפושים, קיבלתי טלפון מחנות של ספרים משומשים ירושלמית במרכז כלל, וקול אדיש הודיע לי כי הספר ימתין לי מספר ימים עד יום חמישי. בו ביום מיהרתי אל החנות ושם חיכה לי כרך ישן בצבע אפרפר-ירקרק של 'התיש אצל הספר'. כבר באוטובוס בדרך חזרה הביתה, פתחתי אותו בידיים רועדות ושם חיכו לי מספר הפתעות: ראשית, לילד אותו זכרתי לא קראו יואכים אלא פליכס. שנית, לא היה מדובר בחג-המולד אלא בחג החנוכה (כלומר, יעקב עדיני, המתרגם שתרגם את הספר בשנות השישים, כתב שבני המשפחה הניחו את מתנות החג אל מול החנוכייה ורק אז הלכו אל החדר הסמוך וישבו לאכול את נקניקיות החזיר שלהם). ושלישית, וזו גם ההפתעה העיקרית, הייתה סיבה לכך שאותו פליכס לא חזר. הוא היה ילד מוכה. אביו בעט בו ושלח אותו להביא צנצנת חרדל בערב חג המולד (חנוכה, כלומר), מעט לפני שנסגרו החנויות, אבל בגלל היותו נער חולמני, הוא לא שם לב שחלף הזמן והחנויות הוגפו. בכל אופן, הוא לא היה מוכן לשוב הביתה ללא החרדל. "היום" כך כתב קסטנר, "הוא לא יכול לעמוד בפני סטירות לחי".

אבל פליקס חזר לבסוף, לאחר חמש שנים, בערב חג-המולד (או שוב, בליל חנוכה תרצ"ב, על פי עדיני המתרגם), והוריו המבוגרים, שישבו ואכלו מאז נקניקיות ללא חרדל לזכרו, שמעו את הדלת הנפתחת והרגישו בצעדים מתקרבים מאחור אבל חששו להפנות את ראשיהם פן זה לא יהיה הוא. ואז הגיח קול מרעיד ואמר: "ובכן, הנה החרדל, אבא." ויד נשלחה בינות לשני הזקנים והעמידה צנצנת מלאה חרדל על השולחן. ההורים בכו מרוב אושר. או כפי שסיפר קסטנר: "האם כבשה פניה בקרקע ושילבה ידיה. האב הגביה קומתו ליד השולחן, הפנה, על אף הדמעות שבעיניו, ראשו מתחייך, הרים זרועו, הנחית סטירה מצלצלת על לחיו של האיש הצעיר ואמר: אכן זה ארך זמן רב מדי, חסר לב שכמוך. שב!"

(מתוך: אריך קסטנר, 'התיש אצל הספר', 1965, הוצאת יזרעאל, תל-אביב)

» ביקורות נוספות של צחי
» ביקורות נוספות על התיש אצל הספר