ביקורת ספרותית על בריחה מחתונה (934) - האחים מיטאקיס #1 מאת אמנדה צ'ינלי
ספר לא משהו

---

אממ. מאיפה להתחיל?
אני לא יודעת למה זה כל כך משעשע אותי לכתוב את הביקורת הזאת, לא היה בספר הזה שום דבר מיוחד.
אבל ההסבר של גלית ללמה היא אוהבת את הספרים האלה, שהם כמו פיסטוקים, לא יוצא לי מהראש.
כי אני לגמרי מבינה את זה, אפילו שאני עוד רחוקה מלהתמכר אליהם.

אלו לגמרי ספרים שאני יכולה לקרוא ברקע כשהראש שלי טרוד במחשבות ועניינים מהותיים יותר.
הם לא תופסים הרבה שטח אחסון בראש, ואני חושבת שעם הספר הקודם שקראתי מההוצאה, "ההצעה של היווני", לא יכולתי באמת לחוות את זה בצורה חיובית, כי הוא כן גרם לי לחשוב על הכתיבה שלו ועל איך שהיא משום מה לא זורמת לי חלק.

כאן הכתיבה טובה יותר, אבל הסיפור קצת משעמם, לא בקטע רע, הוא פשוט נורא בנאלי.
בחיי שאני כל הזמן נתקעת כי אני מנסה להסביר על מה הספר אבל המילים פשוט לא יוצאות לי.
אני מניחה שזה כי בכללי זה פשוט לא ספר חשוב או מעניין.
ואני לא אומרת את זה בקטע רע!

זה פשוט לא ספר שצריך לדבר עליו.
מה יש לדבר עליו?
הדבר היחיד שלקחתי ממנו זה ש"אגאפי מו" זה אהובי/אהובתי ביוונית.
וגם את זה הייתי צריכה לבדוק בגוגל.

אולי האדישות הקלילה שלי כאן, היא כי הסיפור הזה היה קצת דומה לספר הקודם.
גם כאן הדמות הגברית היא גבר יווני, גם כאן הוא לוקח את הדמות נשית לאיזה אי, וכשהוא אמר שהוא רוצה להפוך את הבית על האי הפרטי שלו לריטריט...
אוך, זה פשוט גרם לי להבין שאין שום ייחודיות בספר הזה, או שזה פשוט צירוף מקרים מצער שקראתי ספרים דומים.
הספר הקודם, למרות שהכתיבה שלו הרגיזה אותי, באיזושהי רמה היה הרבה יותר טוב, כי היה יותר עניין ומסתוריות.
אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על הספר קודם שקראתי, שהוא גם על איזה מיליארדר יווני.

אז לפי התקציר אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לקרוא על זוג שחותם על הסכם נישואים, ואנחנו יודעים שפריה עמדה להתחתן עם מישהו אחר, אבל אז ארוס בא ושיכנע אותה להתחתן איתו במקום.
ישר בקריאה של העמודים הראשונים זה ברור מה קורה כאן, כי אביו של ארוס, שלצערי הרב נקרא זאוס, כתב בצוואה שלו: "הראשון שינהל קשר של נישואים במשך שנה יירש הכול."
אז אנחנו כבר מנחשים שפריה עומדת להתחתן עם אחד מהאחים שלו, ושהוא עומד לחבל בחתונה הזאת.

בהתחלהה לארוס לא היו תוכניות להתחתן עם הכלה, אבל כמובן שהוא נמשך אליה ממבט ראשון וזה הצית בו את הרעיון של להתחתן איתה ולרשת את האימפריה המושחתת של אביו, כדי להרוס אותה, והוא פשוט עושה את זה.
ואז יש שיט קיטשי כזה של "היא עונדת את הטבעת שלי על האצבע שלה וזה עושה לי משהו. אני חייב לממש את הנישואים האלה. זה יצר קדמוני." ואני באמת-
כאילו שנייה.
רגע.
אני צריכה רגע להתעשת על עצמי.
זה פשוט כל כך מצחיק אותי, כי אני נוטה לאהוב דברים מוזרים ברומנים, אבל את הקטע הזה של להיות רכושני כלפי אדם רק כי הוא טכנית נשוי לך - זה לא הכי ברור לי.
וזה לא הקטע עצמו שלא ברור לי, אלא למה לעזאזל הוא חוזר על עצמו בספרים האלה כמו טרופ מוזר כזה.

אז אם אתם רוצים לקרוא ספר, אבל לא באמת רוצים להרגיש שאתם קוראים ספר, אני חושבת שהספרים האלה מעולים לזה.
אני אישית לא שואבת הנאה רבה מזה, אבל אולי-
כאילו אני חושבת שהספרים האלה הם פורקן טוב ללחץ, כשאני לא רוצה לחשוב שוב ושוב על משהו, ובהחלט שיש זמנים כאלו בהם שאני נוטה לחשוב יותר מדי.
אני הטיפוס האובססיבי, אז לצערי אני נוטה להיתקע על דברים מסיבות שאפילו אני לא לגמרי מבינה.

אני באמת לא יודעת מה דחוף לי להשמיץ את עצמי בארבע לפנות בוקר, אבל שיהיה, אני מניחה שזה כיף שאני יכולה לסמוך על עצמי שהיא תמיד תגיד לי את האמת.

הסיבה שנתתי ל"ההצעה של היווני" שני כוכבים, הייתה כי הכתיבה שלו הטרידה אותי, לא הכי זרמה לי, וכי הוא לא היה זכיר.
הסיבה שאני נותנת לספר הזה שני כוכבים, היא גם כי הוא לא זכיר, וכי באופן כללי כי אין בו שום ייחודיות.
שום דבר בולט, הדבר היחיד שציפיתי לו זה מה יקרה כשהם ישכבו סוף סוף.
האם זה מעיד על השיטחיות שלי או על השיטחיות של הספר?
בוא נאמר שזה גם וגם.
כמו שרבים אוהבים לומר, צריך שניים לטנגו.

הדמויות היו נעימות סך הכול.
כן, לא היה בהן שום דבר מיוחד, אבל הן גם לא עיצבנו אותי.
באופן כללי הספר הזה לא הוציא ממני הרבה תגובות רגשיות וכשכן אז זה היה חיובי.
זה לגמרי ספר שמתאים למישהי שרוצה להירגע ולהרגיש שהיא בחופשה בה היא כלואה באיזה בית על אי פרטי כשרק הבעל היווני/בלונדיני/בנוי לתלפיות שלה - נמצא בסביבה.

אהבתי את איך שארוס הולך על הגבול שבין גבר רכושני לגבר אמפתי וקשוב שרוצה לתת לה את מה שהיא רוצה.
פריה בכללי כדמות הייתה תענוג, לא יודעת למה, פשוט חיבבתי אותה ואת איך שהיא התמודדה ארוס ועם הישירות שלו על כך שהוא נמשך אליה מאוד.
היא פשוט התעלמה מזה... וזה היה כיף.
אני אוהבת את זה.
וזה לא שאני פחות מתחברת לדמות נשית שישר מתמסרת לאיזשהו גבר שהיא לא מכירה רק בגלל שיש ביניהם כימיה ומשיכה, אבל עדיין, זה כיף לקרוא על דמות שהיא פחות או יותר מרוסנת בקטע הזה, ולא נגררת בקלות אחר תשוקה.

אני רק רוצה לבדוק רגע אם בביקורת הקודמת סיימתי עם הציטוט, כי אם כן אז אני אצטרך להיות הוגנת ולמצוא גם עבור הספר הזה ציטוט כלשהו.
אה, ומסתבר שיש עוד ספר על האח שממנו ארוס גונב את הכלה, ו... טוב, יש אותו בספרייה.
אז שאני לא אקרא?
כאילו אם אני כבר מתכננת לטבול את רגליי בספרים האלה, אז לפחות שאני אעשה את זה כמו שצריך ואעבור ישר מזה לספר ההמשך, לא?

אני לא יודעת כמה זמן יקח לי עד שאני אמצה את העניין.
אבל אני כן יודעת שאני רוצה לנהל רשימה, מהספר שהכי אהבתי לספר שהכי פחות.
אז:
1. ההצעה של היווני
2. בריחה מחתונה

_

"את שקטה." קולו כבד-המבטא נשמע מאחוריה.
"אולי נאלמתי דום מרוב אושר."
"שקטה ועכשיו סרקסטית." הוא צידד את ראשו ובחן אותה בריכוז עד שעורה עקצץ. "בדיוק מה שכל חתן רוצה לראות אצל הכלה שלו בירח דבש שלהם."
"אני רק מעכלת, זה הכול." היא נענעה בראשה והעבירה אצבע על ארון ספרים גדוש רומנים בשפות רבות והתעלמה מהפרפור בבטנה מהמחשבה שהיא בירח דבש. זה לא מה שזה, ממש לא.
"מתחרטת שוויתרת על החתונה החברתית המפוארת שלך?"
קולו היה קרוב יותר, והיה בו מתח משונה שגרם לה לסגת לאחור.
"אין לי שום חרטות." היא אזרה עוז, זקפה את גבה והרימה מבטה אליו. "אני עשיתי את הצעד שלי, וכך גם אתה."
"את יודעת... טכנית זה ליל הכלולות שלנו." הוא התקרב אליה בגמישות, והחיוך הזחוח חזר לעטר את שפתיו המלאות. "אולי הייתי צריך לכלול בחוזה שלנו סעיף שדן במימוש הנישואים על האי הרומנטי."
פריה התחמקה ממבטו. "אם היית כולל סעיף כזה, לא הייתי חותמת על החוזה. אני לא אישה שאנשים מצליחים להסיט מהמסלול."
"כל-כך קל להכליל אותי כאנשים?" הוא היטה את ראשו ונעץ בה מבט ממולח של צייד.
"את בדרך כלל נאנחת כשאת מתנשקת כאילו טעמת טעם גן עדן?"
"אל תחמיא לעצמך."
"אנחנו יכולים לנסות שוב אם הזיכרון שלך זקוק לרענון."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על בריחה מחתונה (934) - האחים מיטאקיס #1