ביקורת ספרותית על התקווה - The Hope and the Glory #1 מאת הרמן ווק
ספר בסדר

---

הספר "התקווה" מאת הסופר האמריקני המהולל הרמן ווק (הוצאת ידיעות ספרים, 2008) הוא החלקה הראשון בשני רומניים היסטוריים שמתארים את קורות ישראל, בעיקר דרך ההיסטוריה המדינית־צבאית שלה, בין השנים 1948־1988. ווק, מחברו של הרומן המופלא "המרד על הקיין" (שעליו זכה בפרס פוליצר) תיאר בספר את האירועים המוכרים לכל ישראלי: סיפורי קרבות ומלחמה ודמויות מוכרות כמו דוד בן־גוריון, גולדה מאיר, משה דיין, יצחק רבין, מוטה גור, רפאל איתן ואריאל שרון ועוד רבים אחרים, ולצדם גיבורים ספרותיים החיים בזמנים הרי גורל. שני הגיבורים העיקריים של הספר הם קציני צה"ל זאב ברק ויוסי ניצן.

עם פתיחת הספר נתקלים הקוראים בפלוגת פלמ"ח שלוחמת בקרב על הקסטל במלחמת העצמאות. מפקדה, "סרן זאב ברק, קצין "ההגנה" שנולד בשם וולפגנג ברקוביץ׳" (עמוד 11), הסביר לחייליו כי "הגבעה הזאת היא המפתח לקסטל, אז בואו נחזיק מעמד בכל מחיר" (עמוד 11). אף שברור לברק שמדובר בקרב אחד בתוך מלחמה ארוכה, "קצין ההגנה למד כבר מזמן לחיות כל יום לעצמו, וכל קרב לעצמו" (עמוד 13). עד מהרה תקף כוח ערבי את הגבעה עליה הגנו ברק ופלוגתו. "קרב יריות קצר ומחריש אוזניים לאור הירח, ברק סכינים, ולפתע האויב נמלט במורד הגבעה. "אחריהם!" הוא צועק ומזנק בלב חייליו במורד המדרון, יורה תוך כדי ריצה" (עמוד 13). ברק נפצע בקרב ההוא, ובשל היותו בנו של ידידו הטוב של בן־גוריון הפך לקצין מטה בשירותו.

בהמשך המלחמה פגש ברק ביוסף בלומנטל (לימים ניצן), המכונה "דון קישוט", נער צעיר מפולין ששרד את מחנות ההשמדה ועלה לישראל. תחילה שימש קישוט כרץ של ברק אך בהמשך המלחמה התנדב לשרת בגדוד הקומנדו 89 בפיקוד משה דיין. ווק תיאר את הקרבות בלטרון, הזכיר את הקולונל (ולימים אלוף) מיקי מרכוס כמו גם את דרך בורמה. בהמשך תיאר את מבצע "דני" והקרב על לוד. "משה דיין פיקד על הגדוד המשוריין הקל בחטיבה משוריינת חדשה" (עמוד 84), אבל היה זה גדוד משוריין בשם בלבד ועד מהרה הפך ל"‏יחידת הקומנדו של דיין" (עמוד 85). במבצע "דני" הוביל דיין את גדוד 89 בקרב על לוד. "דיין לא פעל על פי הוראות, אלא אלתר את הפשיטה הזאת על בסיס כמה תשדורות מבולבלות, והוא ידע היטב שלגדוד שלו אין די כוח אש על מנת להשתלט על העיר ולהחזיק בה" (עמוד 124). במהלך הקרב "קישוט ירה צרור אחרי צרור אל תוך המצודה. הפגזים של "הנמר" כמעט אזלו כאשר אש האויב שככה לבסוף" (עמוד 125).

כשהסתיימה המלחמה היה ברק למפקד גדוד בשריון ואילו קישוט התנדב לצנחנים שבפיקוד אריק שרון, שם פיקד על מחלקה ופלוגה בגדוד 890. "כמפקד בצנחנים נאמר עליו שהוא נועז ומוכשר" (עמוד 165). תיאור פעולות הצנחנים סייע למחבר לתאר את תקופת פעולות התגמול ואת מלחמת קדש. "הצנחנים עשו לעצמם שם של לוחמי עילית, כמעט שווים בדרגתם לטייסים, שכן פשיטות התגמול הליליות שלהם הרסו בסיסי פדאיון בסיני ובירדן, וכך צמצמו את מעשי הטרור והרימו את המורל של העם" (עמוד 162). באחד הימים תיאר המחבר פגישה בין קישוט לאחיו, שהתגורר בארצות־הברית. "‏קורעים אותנו בצנחנים" (עמוד 150), התלונן יוסי באזני אחיו, ואז סיפר לו על סרן יצחק בן־מנחם ("גוליבר") שנהרג בפעולה. היתה זו ‏"פשיטת תגמול בצד הסורי של הכנרת. השתתפתי בפשיטה הזאת. הוא פיקד עליה. הוא הסתער ראשון, כמו תמיד. לא היה לו מזל" (עמוד 154). 

"קישוט ‏סיפר בלשון ציורית והומוריסטית על שירותו ביחידה 101 המהוללת, בפיקודו של אריאל שרון, יחידה שהקים משה דיין כדי להפעיל את מדיניות התגמול. כוח הצנחנים הטמיע בתוכו את יחידה 101 ואיתה, אמר, הרבה מרוחו של הפלמ"ח האגדי. הוא לא הסתיר את הסכנות ואת האבדות הרבות באותן פשיטת ליליות. כשדיבר על המושבים הריקים בכלי הרכב הריקים שחזרו מהפשיטות, ועל החברים שמתו, הצטרד קולו" (עמוד 162). שרון, כתב ווק, "היה צבר בלונדיני ומוצק, שהיו לו מוניטין עקובים מדם שבהם זכה בתכנון פעולות תגמול חסרות רחמים ופיקוד עליהן" (עמוד 210). הוא היה, אולי, גדול המפקדים הטקטיים בתולדות צה"ל.

במלחמת קדש צנח ניצן בעבר המתלה. "המג"ד, רפול איתן, מושבניק קטן קומה ומחוספס, שידע לחייך בקסם או להיות קר ואכזרי, איתר את חייליו וקיבץ אותם; צניחה טובה, רק כתריסר פצועים" (עמוד 203). ההמשך בקרב המתלה היה מוצלח פחות, ובהמלכו הצטיין ניצן ואף עוטר בצל"ש על גבורתו. ברק שימש בה כסגן מפקד חטיבה 9 המשוריינת. לאחר המלחמה פיקד ברק על חטיבת שריון ואילו ניצן, שעבר גם הוא לשריון, שירת תחתיו כמג"ד. בהמשך נשלח ברק לשרת כנספח צה"ל בארצות־הברית וניהל פרשיית אהבים עם בתו של קצין CIA. בהרצאה שנשאר ברק בפני קהל אמריקני בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים הוא הסביר כי "לחימה אינה מקצוע יהודי. לא מאז ימי המכבים. אבל באירופה למדנו שני לקחים מרים שלעולם לא נשכח. חייב להיות לנו בית משלנו" (עמוד 393). הלקח השני, קבע, הוא שהיהודים "חייבים להיות מסוגלים להגן עליו" (עמוד 394). זוהי אמת שנותרה בתוקף.

ווק הוא מספר בחסד, אך הספר מליצי מדי, גיבוריו על אנושיים או מושלמים מדי, אמיצים תמיד, העושים את המעשה הנכון בכל רגע. הנשים קיימות בעיקר בכדי לשרתם ותו לא. ניכר בתפיסתו הציונית של ווק, אף שאין בה כל רע, שהיא תפיסה של מי שאוהד את העניין מרחוק. בצבעים שחורים ולבנים וללא כל מורכבות. ועדיין הסיפור עובד ומהנה לקריאה. 

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על התקווה - The Hope and the Glory #1