ביקורת ספרותית על משחק אחרון - וורקרוס #2 מאת מרי לו
ספר בסדר

---

ממש לא אהבתי את החצי הראשון, משהו שם לא עבד לי בכלל, ואולי זה בגלל שבמהלך החצי הראשון לא הצלחתי להבין למה הסיפור צריך לעניין אותי.
כמעט ויתרתי עליו אחרי שקראתי חצי ממנו, אבל בגלל ששאלתי אותו דרך הספרייה דיגיטלית, ואני במילא לא אוכל לשאול ספר אחר עד שזמן ההשאלה עליו יסתיים, פשוט אמרתי לעצמי שאני אסיים אותו מתישהו אבל בטח שלא בקרוב כי הוא כל כך משעמם אותי.

טוב, החצי השני בהחלט מפצה.
אבל בוא נדבר לרגע על מה שלא עובד בחצי הראשון...
קודם כל, רציתי לקרוא יותר על המשחק עצמו כי החלקים שהכי אהבתי היו החלקים שקשורים למשחק.
אבל ברוב החלק הראשון אנחנו פשוט מתמודדים עם המציאות שאחרי הספר השני, והכול נבנה לקראת טקס סיום שבו לגיבורה שלנו, אמיקה צ'ן, יש הזדמנות לתקן את הדברים.
ועכשיו אני מניחה שזה הזמן להיכנס לספוילרים.

***אזהרת ספוילרים לספר הראשון***

אז בסוף הספר הראשון אמיקה צ'ן מגלה שהידאו טנקה, הבחור שאותו היא מעריצה ויצאה איתו, יצר אלגוריתם שיכול לשלוט בתודעה של כל מי שהשתמש בעדשות המיוחדות שהוא יצר.
הסיבה שלו לעשות משהו כזה, זה כדי למצוא את אחיו הצעיר שנחטף כשהיה קטן.
הוא אמר לה שכל מה שהוא עושה זה בשבילו, עוד לפני שהיא גילתה על מה בדיוק הוא עובד, ושאחיו הצעיר הוא הסיבה שבגללה הוא המציא את המשחק ואת המשקפיים.
כמובן שאמיקה שלא ידעה מזה לאורך רוב הספר, הייתה בצד של הידאו לאורך כל הדרך, ועבדה אצלו כציידת ראשים במטרה לאתר את זירו - האקר מסתורי שמנסה להרוס את מה שהידאו עובד עליו.
לקראת סוף הספר, שנייה אחרי שאמיקה מביסה את זירו, היא מגלה שזירו ניסה לעצור את הידאו מלהשתלט על העולם, ושהוא גם למעשה אחיו הצעיר של הידאו, ססוקה טנקה.

וזאת התעלומה של הספר השני.
מה קרה לססוקה?
לאן הוא נעלם לפני עשר שנים?
ואיך היא עוצרת את הידאו?
יש לו שליטה בכל משתמש, חוץ מאלו שעדיין משתמשים בגרסת הבטא של העדשות, אבל בקרוב בטקס הסיום של וורקרוס, גם העדשות שלה ושל חבריה לקבוצה יתעדכנו ויצטרפו לאלגוריתם הזה.
נכון שהידאו משתמש באלגוריתם כדי להפוך את העולם למקום יותר בטוח, ולעצור את הפשע, אבל יותר אנשים מתאבדים מאז ההשקה שלו.
אז בהחלט יש סיבה לעצור אותו.
-

החצי הראשון ממש לא היה שווה את הזמן שלי, אבל שוב, החצי השני פיצה על זה.
הוא היה מהיר יותר, מעניין יותר, והיה ברור מה באמת נמצא בסיכון.
מכיוון שהספר השאיר אותי במצב רוח טוב אחרי שסיימתי אותו, אני שמחה שסיימתי אותו, כי אם לא הייתי צולחת אותו בטח הייתי מסתכלת לאחור על הספר הקודם ומפקפקת בעצמי שאולי הערכתי אותו יותר מדי.
אבל לא, כי יש משהו שפשוט עובד לי בחלק של האקשן, ברמה שזה אפילו לא באמת משנה איך מה שקורה קורה, ואני פשוט בעניין של זה כי הסיכונים גבוהים.

ואני מניחה שזה קצת זול, להיות בעניין של סיפור רק כי יש הרבה להפסיד, והרבה שאכפת לי ממנו, ולאו דווקא בגלל שהוא כתוב טוב ומעניין.
אבל זה בסדר, זה ספר לנוער ולא היו לי ממנו ציפיות למשהו מורכב יותר, והעיקר שבסופו של דבר כן מצאתי בו הנאה וסיפוק.
_

"הידאו... אני אף פעם לא אסכים עם מה שאתה עושה. אף פעם לא אוכל לקבל את הקשר של האלגוריתם שלך למקרי מוות, או את הסיבות שבהן אתה מצדיק אותם. אבל ביום ההוא, כשהיית רק ילד שהתראיין ברדיו, והסתרת את הלב השבור, נגעת לליבה של ילדה שחיפשה במה להיאחז. היא מצאה אותך ואתה עזרת לה להתעשת."
הידאו מביט בי במבט שחורך אותי עד מרכז ישותי. "לא ידעתי," הוא לוחש.
"אתה חלק נצחי מהסיפור שלי. לא יכולתי להפנות לך עורף מבלי להפנות עורף לעצמי. הייתי חייבת לנסות."
המילים השקטות שלי תלויות באוויר. "הייתי חייבת להושיט לך יד."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על משחק אחרון - וורקרוס #2