אתחיל מלספר על ספר אחר, ''מפי העם'' של י.ל פרץ.
במקרה הוא נפל לידי, והוא ישב על המדף תקופה. ככה או ככה, נאלצתי ללכת למקום משעמם, וחיפשתי לקחת איתי ספר קליל וקטן שייכנס לי בכיס, והנה הוא מילא את התפקיד בצורה טובה מאוד. עוד לא סיימתי אותו, כשאסיים אכתוב, אבל קראתי כמה בהתחלה, ונעצרתי שם על סיפור ספציפי שגרם לי לתהות ולהרהר עליו לא קצת.

כשהגעתי הביתה, כבר נפניתי לספר שהתחלתי עוד מאתמול והנה הספר המדובר: ''סיפורי וילנה''.

ספר קצר אבל מרתק, על ההווי של 'ירושלים דליטא' כמו שכתוב שם. האווירה שם לא כמו שאני רגיל מסיפוריו של בשביס זינגר על פולין, אבל בהחלט לא יורדת ממנה.
היפה העיקרי שם זה העיסוק של קרפנוביץ במיני עבריינים יהודים עם צימודי תיאורים שמתאימים לאיזו כנופיה ותיאורי אלימות עם כלא, כשאלה בשבת ממהרים לבית האופה לקחת את החמין שהטמינו.

הספר מורכב מכמה וכמה סיפורונים שלא פעם דמויות מסיפור אחד מופיעות בשני.

איך זה קשור למה שכתבתי בראשית?
בסיפור האחרון, שעוסק ביצאנית וחברותיה, יש שם את אותה ''טמרה הגבוהה'' שגם אוהבת לשאול ספרים, ובסיפור הספציפי הזה היא כביכול נתקעת עם ספר בעברית של י.ל פרץ בשם ''מפי העם'', ויש איזה סיפור אחד שהיא נתקעת עליו, מצליחה לקרוא אותו, וגם מסיקה ממנו לעצמה את המשך הסיפור. ואיך לא? זה הסיפור האחרון שאני נתקלתי בו, והצירוף מקרים הזה גרם לי התרגשות יתירה ומיותר לציין שהספר הזה ייחקק אצלי.
(אני מביא פה בסוף את הקשר בין הסיפור לסיפור שהוא כמובן ספוילר, וגם אעתיק את הסוף של הסיפור, שהוא חותם את הספר הנפלא הזה)










*ספוילר*
בסיפורו של י.ל פרץ, מסופר על נשמה שעלתה לעולם האמת עם שווין מדויק של זכויות ועוונות, ונגזר עליה לרחף בנתיים בעולם, כשהיא מודרת גם מגן עדן וגם מגיהנום. בכל אופן, הסיפור עוסק ב3 מתנות שהיא צריכה להביא לשומר הסף של גן עדן כדי לשחד אותו להכניס אותה, ומתנות אלה, הן מיני מעשים טובים והירואים של יהודים למטה. אחת המתנות, זאת סיכה, שנערה שהועמדה לדין ונענשה בקשירת שיערותיה לזנבו של סוס דוהר, ביקשה כבקשה אחרונה סיכה לקשור את השמלה שלה, כדי לשמור על צניעות בזמן שהיא מתה מיתה כלכך קשה.
בסיפור של קרפינוביץ, היצאנית קוראת את זה, והולכת לישון כשהסיפור הזה מהדהד אצלה. סוף הספר נגמר כך:
''-ואז ניתנה הפקודה להתפשט.
טמרה לא התפשטה. היא שיקעה את ציפורני אצבעותיה בבשר זרועותיה הרך ולא הראתה אף סימן קל שבקלים שבדעתה להתיר אף כפתור אחד.
טמרה לא נענתה לגרמני שעמד מולה עם מקלעו. גבוהה ממנו, בשמלת המלמלה שלה, המעוטרת בפרחים אדומים וכחולים, הישירה אליו מבט, ולא התרגשה מצעקותיו.
ואולם זמן רב הוא לא צעק. בן רגע כבר שכבה טמרה על החול, פגועה בצרור כדורים.
כך הלכה אל מותה טמרה הגבוהה, היצאנית היהודייה האחרונה בווילנה.
אשה, שלמרות פציעתה הזדחלה ויצאה בלילה מן הבור והצליחה לחזור לגטו, סיפרה זאת."

אתחיל מלספר על ספר אחר, ''מפי העם'' של י.ל פרץ.
במקרה הוא נפל לידי, והוא ישב על המדף תקופה. ככה או ככה, נאלצתי ללכת למקום משעמם, וחיפשתי לקחת איתי ספר קליל וקטן שייכנס לי בכיס, והנה הוא מילא את התפקיד בצורה טובה מאוד. עוד לא סיימתי אותו, כשאסיים אכתוב, אבל קראתי כמה בהתחלה, ונעצרתי שם על סיפור ספציפי שגרם לי לתהות ולהרהר עליו לא קצת.

כשהגעתי הביתה, כבר נפניתי לספר שהתחלתי עוד מאתמול והנה הספר המדובר: ''סיפורי וילנה''.

ספר קצר אבל מרתק, על ההווי של 'ירושלים דליטא' כמו שכתוב שם. האווירה שם לא כמו שאני רגיל מסיפוריו של בשביס זינגר על פולין, אבל בהחלט לא יורדת ממנה.
היפה העיקרי שם זה העיסוק של קרפנוביץ במיני עבריינים יהודים עם צימודי תיאורים שמתאימים לאיזו כנופיה ותיאורי אלימות עם כלא, כשאלה בשבת ממהרים לבית האופה לקחת את החמין שהטמינו.

הספר מורכב מכמה וכמה סיפורונים שלא פעם דמויות מסיפור אחד מופיעות בשני.

איך זה קשור למה שכתבתי בראשית?
בסיפור האחרון, שעוסק ביצאנית וחברותיה, יש שם את אותה ''טמרה הגבוהה'' שגם אוהבת לשאול ספרים, ובסיפור הספציפי הזה היא כביכול נתקעת עם ספר בעברית של י.ל פרץ בשם ''מפי העם'', ויש איזה סיפור אחד שהיא נתקעת עליו, מצליחה לקרוא אותו, וגם מסיקה ממנו לעצמה את המשך הסיפור. ואיך לא? זה הסיפור האחרון שאני נתקלתי בו, והצירוף מקרים הזה גרם לי התרגשות יתירה ומיותר לציין שהספר הזה ייחקק אצלי.
(אני מביא פה בסוף את הקשר בין הסיפור לסיפור שהוא כמובן ספוילר, וגם אעתיק את הסוף של הסיפור, שהוא חותם את הספר הנפלא הזה)










*ספוילר*
בסיפורו של י.ל פרץ, מסופר על נשמה שעלתה לעולם האמת עם שווין מדויק של זכויות ועוונות, ונגזר עליה לרחף בנתיים בעולם, כשהיא מודרת גם מגן עדן וגם מגיהנום. בכל אופן, הסיפור עוסק ב3 מתנות שהיא צריכה להביא לשומר הסף של גן עדן כדי לשחד אותו להכניס אותה, ומתנות אלה, הן מיני מעשים טובים והירואים של יהודים למטה. אחת המתנות, זאת סיכה, שנערה שהועמדה לדין ונענשה בקשירת שיערותיה לזנבו של סוס דוהר, ביקשה כבקשה אחרונה סיכה לקשור את השמלה שלה, כדי לשמור על צניעות בזמן שהיא מתה מיתה כלכך קשה.
בסיפור של קרפינוביץ, היצאנית קוראת את זה, והולכת לישון כשהסיפור הזה מהדהד אצלה. סוף הספר נגמר כך:
''-ואז ניתנה הפקודה להתפשט.
טמרה לא התפשטה. היא שיקעה את ציפורני אצבעותיה בבשר זרועותיה הרך ולא הראתה אף סימן קל שבקלים שבדעתה להתיר אף כפתור אחד.
טמרה לא נענתה לגרמני שעמד מולה עם מקלעו. גבוהה ממנו, בשמלת המלמלה שלה, המעוטרת בפרחים אדומים וכחולים, הישירה אליו מבט, ולא התרגשה מצעקותיו.
ואולם זמן רב הוא לא צעק. בן רגע כבר שכבה טמרה על החול, פגועה בצרור כדורים.
כך הלכה אל מותה טמרה הגבוהה, היצאנית היהודייה האחרונה בווילנה.
אשה, שלמרות פציעתה הזדחלה ויצאה בלילה מן הבור והצליחה לחזור לגטו, סיפרה זאת."