שירה- או שירצ- כפי שקורא לה איתן בעלה, בת 39, מגיעה לבית חולים בעקבות אירוע מוחי קל שעברה.
מכירים את צמד המילים הזה "על פניו?" אלו הם חייה של שירה. על פניו שירה מחזיקה בקריירה נחשקת וכזו שהיא אוהבת , סגנית עורכת במערכת עיתון. נשואה לאביר נעוריה והחבר הכי טוב שלה, אמא לשני ילדים, מוקפת משפחה וחברים אוהבים.
אבל כשמגרדים קצת את ציפוי ה"על פניו", מתחת לשכבה הכאילו מושלמת יש הרבה בקיעים. את הדבר הזה החמקמק שאלמלא הוא הכל היה מושלם.
באחר צהריים משפחתי, אחד מני רבים, בו עסקו בהכנה לגיחה קצרה לים מגלה שירה התכתבות של בעלה איתן עם אישה אחרת, דבר שמערער את עולמה השלו והמוגן, ומעמיד את אהבתה לאיתן, ובכלל, את כל עולמה, באור מסנוור שדורש בדיקה ותשובות, ובסימן שאלה גדול.
הספר לא בנוי מפרקים, אלא מחולק לשבעה ימים, סך כל ימי האשפוז של שירה מרגע הגעתה לבית החולים ועד השחרור ממנו, תוך כדי שהסיפור נע על ההווה, והולך כמה חודשים אחורה ליום הגילוי.
האשפוז הוא כמו קריאת השכמה לשירה. הוא נותן לה את המרחב והזמן לעשות סדר במחשבות, לארגן את הרגשות, ובעיקר להרגיע את הרוח שיותר מכל היא סוערת. הסופרת מכניסה את הקורא אל ראשה של שירה ,וזה רוחש וגועש. הרבה מחשבות מתרוצצות בו, והאירוע המוחי שעברה, נראה שלא סתם הגיע, הוא כמו קרא לה לעשות אִתחוּל מחדש, לארגן את המחשבות, לתייק את הרגשות שקצת יצאו מאיזון.
הזרקור מופנה אל שירה, אך אלומות האור שהוא זורק מאירות את הסובבים אותה, והן שאר הדמויות המרכיבות את הסיפור. דמויות, שכל אחת מהן היא מרכזית בחייה של שירה, ויחד עם זאת שירה מנסה כל הזמן ללכוד את קצה חוט אהבתן שנראה כי חומק ממנה כל הזמן. אם זו אהבתה של אמא שלה ששמה את הקריירה שלה במקום ראשון, גם לפני המשפחה, אם זו אהבתו של אחיה עידו, שלתפיסתה של שירה הוא זה שזכה לתואר הילד המועדף במשפחה, או אהבתו של איתן כלפיה שנבקע בה סדק גדול, והאם הסדק הזה יתאחה?
"זה כאילו שאין דרך לעשות פסט פורוורד על מה שקורה ואין דרך לראות קדימה, רק ערפל סמיך שיש בינינו ולפני, וכנראה שזה גם מה שיש מאחור. זה הכל ביחד."(עמ' 170)
יותר מהכל זה סיפור על אהבה. אהבת איש לאישה, אם לילדיה, אהבה בין דורית, אהבה על כל רבדיה. על חלקיה היפים, וגם על חלקיה המכאיבים. אהבה הנעה על התפר הדק בין זו השלמה, לזו שנסדקה, וכבר לא תהיה כשהיתה, אבל אולי מתוך השבר הזה תצמח למשהו אחר, מחוזק יותר.
וקצת על הכריכה, כי אני חייבת.
קודם כל שהיא יפה. מאוד. ויש התאמה מושלמת בין שם הספר לציור הכריכה. שניהם בעלי משמעות דו כיוונית, ואהבתי את זה.
בואי הביתה, לאיזה בית? זה הפיזי, הבית בעל ארבע הקירות, או הבית הרגשי, זה שיכול להיות בכל מקום? הבית שיצרנו מאהבתנו, מכוח החיבור שלנו?
והאיור בו רואים גב אישה עומדת עם פניה לדלת, ומסתכלת פנימה. זה יכול להיות כמו מבט פרידה רגע לפני שהיא מסתובבת והולכת, או שאולי זו הגעה, רגע לפני שהיא אוחזת בידית ונכנסת הביתה.
אהבתי, מאוד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
