ביקורת ספרותית על רעב - הספרייה של בבל # מאת רוקסן גיי
ספר מעולה

---

חייה של רוקסן גיי היו רגילים ומוגנים. בת אמצעית בין שני אחים, הורים מגוננים ואוהבים. ילדות שקטה, עד שבהיותה בת שתים עשרה עברה אונס קבוצתי, דבר שלא רק צילק ורמס את נשמתה, אלא השאיר חותמו על גופה. בכל מובן שהוא.

גיי האביסה את עצמה בכמויות מזון. היא הגיעה למשקל של 266 קילו לא מתוך רעב פיזי, לא מתוך חשק או גחמה למשהו מסוים. היא קיבלה מפלי שומן שהקיפו וריפדו אותה מכל עבר רק מסיבה אחת: כל השומן הזה נתן לה הרגשה של ביטחון. השומן היה חיץ בינה לבין גברים. שלא יסתכלו עליה, שלא יחמדו את הגוף שלה. ככל שתהיה יותר שמנה, כך ירצו בה פחות. תעורר פחות תשומת לב. אם לא תהיה נחשקת, לא תהיה פגיעה.


"היה לי צורך להרגיש כמו מצודה, בלתי חדירה. לא רציתי שיגעו בי-שום דבר ואף אחד." (עמ' 20)


גיי שמרה את דבר האונס בסוד. לא סיפרה. לאף אחד. ונראה כי הסוד הזה שקברה בינה לבין עצמה, תפח ותפח, הגיע למשהו עצום ממדים, וכאילו הוא זה שגרם להשמנה הקיצונית שלה.

"בלעתי את הסודות שלי וגרמתי לגוף שלי להתרחב ולהתפוצץ. מצאתי דרכים להתחבא לעין כל, להמשיך להזין רעב שלעולם לא יוכל לבוא על סיפוקו- הרעב להפסיק לכאוב." (עמ' 57)


נראה כי ההאבסה הכפייתית, ההכנסה של המזון לגוף, מנעו מדברים אחרים לצאת. כמו הקול שלה. המילים שיכלו לספר מה קרה לה. האמת שהיתה יוצאת.
הספר כתוב בצורת דיווח יבש, כמו דו"ח של אירוע, אבל, ואולי דווקא בשל הלקוניות כביכול בה נכתב, כל מילה ננעצת חזק בלב ולא מרפה.
גיי כותבת בכנות שובת לב שמותירה אותה חשופה לגמרי אל מול הקורא, וזה לא עניין של מה בכך. ויחד עם זאת יש איזשהו ניכור בכתיבה, כאילו גיי לוקחת כמה צעדים אחורה מהסיפור הקשה הזה, הן במישור הרגשי שכאמור מתבטא בצורת הכתיבה, והן במישור הפיזי, וכאילו בעקבות ההשמנה הקיצונית, וכל עודף המשקל שהתווסף לגופה, גיי הולכת ומתרחקת מהגוף המקורי, אותו גוף שחווה טראומה נוראית והסב לה כל כך הרבה כאב.

לקרוא ספר ממואר זה הרבה יותר מאשר קריאת סיפור. זו הזמנה להיכנס אל תוך ליבו, ובעיקר נפשו של הקורא.

סימנתי לי המון משפטים שרציתי להעתיק ולשמור, ולחזור אליהם שנית. להפוך בהם, לעבד אותם. וזה לא קורה לי הרבה בספרים ממוארים, אבל דווקא בממוארים יש איזו אמת בוהקת שאין בספר שהוא בדיון, כזו אמת שלא מפסיקה להדהד, ובמקרה של הספר הזה המילה היותר מדויקת תהיה להלום.

הספר לא קל רגשית לקריאה, אבל ראוי שכמה שיותר כן יגיעו אליו ויקראו אותו. הספר הזה הוא הצבת מראה בעידן הסוגד ומקדש את תרבות הרזון הכמעט בלתי אפשרית, עידן של הרשתות החברתיות, בו מסתכלים יותר על הקנקן ופחות במה שבתוכו.

זה ספר שראוי שיגיע לכמה שיותר קוראים, ובעיקר קוראות. קנו אותו לנערות ונשים שאתם אוהבים, הכניסו אותו לארגז הכלים שלהן. הוא באמת חשוב להן, כמו גם לרוקסן גיי שכתבה את סיפורה באומץ גדול.

גיי מחלקת את חייה ללפני ואחרי האונס, ואסיים בציטוט שלה ששיחק לי בבלוטת הדמעות:

"בלפני של החיים שלי, הייתי כל כך צעירה ומוגנת. לא ידעתי כלום על שום דבר. לא ידעתי שאני יכולה לסבול, או לאיזה היקף וממדים הסבל יכול להגיע. לא ידעתי שאני יכולה לתת לסבל שלי קול כאשר אכן סבלתי. לא ידעתי שיש דרכים טובות יותר להתמודד עם הסבל שלי." (עמ' 19)

מומלץ!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על רעב - הספרייה של בבל #