ביקורת ספרותית על שמש חצות מאת סטפני מאייר
ספר מעולה

---

גלי הנוסטלגיה שעטו עלי כשקלטתי את הספר הזה מזווית העין בספרייה, וואו.
אי שם בגיל ההתבגרות, דמדומים היה אחד הספרים האהובים עלי ביותר, חוויתי התאהבות קשה בדמות של אדוארד קאלן.
ממש. ברמת החלומות, פוסטרים, שרבוט השם, קריאה חוזרת ונשנית של הספר.
אבל 726 עמודים? מה? מי זוכר איך קוראים ספר כל כך ארוך?
ובכל זאת, לקחתי אותו, וקראתי בו בכל הזדמנות אפשרית.
מה שאומר- בשיגרה העמוסה בה אני חיה, לקח לי 22 יום (וזה אומר שקראתי בעיקר בימי שישי-שבת, מוותרת על ההזדמנויות היחידות לאור השמש. אהאה כמו אדוארד).
בכל מקרה,
לא הצלחתי להניח מהיד, התמוגגות ואנחות רווחה לאורך כל הספר. אפילו שאני כבר מכירה את העלילה.
הוא כתוב טוב מידי, מן הסתם.
הרבה יותר טוב מהמקור. באמת, לוקח בכיס הקטן.
כל התוספות, הדברים שלא ראינו מנקודת מבטה של בלה, מוסיפים ומרחיבים את הדמות שלו, נותנים עומק חדש לעלילה הזו.
אז כל אוהבי דמדומים, אם יש לכם עוד פינה חמה בלב לסיפור של אדוארד ובלה- צפו להתמכרות מחודשת.

» ביקורות נוספות של מאיה
» ביקורות נוספות על שמש חצות