• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סמאדר

סמאדר

מאת מירב נקר-סדי

הביקורת של rea

תמונה של rea
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
סמאדר

סמאדר

מאת מירב נקר-סדי

הביקורת של rea

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של rea
הוצאה לאור:בבל ומשכל
שנת הוצאה:2017
סדרה:הספרייה של בבל
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
shila1973
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 7 שנים

“אתמול בערב לא יכולתי להירדם. שעתיים לפני כן לקיתי בבולמוס צפייה וגמעתי את כל העונה הראשונה של "שיטת”

3/3
ביקורות על סמאדר
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•1 דקות קריאה

חופשת קיץ רגילה וסמאדר הילדה לא יוצאת מהבית.
היא מפחדת לצאת בהמשך הספר מתברר מדוע. בנתיים בזמן שהיא בבית היא קולטת ללא הפסק כל מה שקורה בבית ומה עושים האנשים הנמצאים בו.
הספר כתוב בשפה מאוד יפה והוא מעניין וקריא. במהלך חופשת הקיץ עוברת סמאדר דרמה לא פשוטה ומגלה על עצמה דברים שלא את כולם היא אוהבת. קורים בספר עוד הרבה דברים אך אני לא רוצה לעשות ספויילרים.
זו היא נובלה קצרה שאפשר לקרוא בערב אחד.
אהבתי את הספר והוא מאוד מומלץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
תמונה של תמי
תמי
17קוראים|גיל ממוצע64|59%נשים

על המבקר

תמונה של rea

rea

ותיק
חבר מזה 9 שנים
344 ביקורות•1 נבחרות•5,644 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•קובצי סיפורים - אנתולוגיות
תמונה של rea
rea
ותיק
חבר באתר מזה 9 שנים
ביקורות344
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל5,644
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית184ספרות מתורגמת117קובצי סיפורים - אנתולוגיות8

דיון על הביקורת

1 תגובה
dina
dina•לפני 3 שנים
ספר נפלא. גם אני אהבתי אותו
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של rea

הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים

הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים

שמעון צימר

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי ובכדורים שלהם. למה? כי קל יותר לפחד מהתקף לב מאשר להתמודד עם האימה האמתית: ריקנות קיומית וכישלון יצירתי. המחלה המדומה היא מנגנון הגנה שנותן להם תירוץ לא לפעול בעולם.🔹 האגו הפצוע והרעב להכרה: הכותרת המרירה אומרת הכול. הגיבורים תופסים את עצמם כגאונים, ומולם עומד עולם מנוכר שמעדיף ארוחת בוקר יקרה בבית קפה על פני שירה עברית. במקום לבדוק את עצמם, הם מסתגרים בבדידות מזהרת של "לא מובנים". קומפולסיית הבריחה: הנדודים בספר הם לא טיול, הם בריחה כפייתית מטראומות וחרדת נטישה. הם מנסים לברוח מהמחנק התל-אביבי למקומות "פראיים" כדי להיוולד מחדש, אבל המבנה הנפשי שלהם מקובע. הם משחזרים את אותו הרס עצמי בכל מקום, וחוזרים חפויי ראש.
שורה התחתונה: אצל צימר, השירה היא לא כלי לריפוי – היא עוד מנגנון הגנה מתוחכם שנועד להגן על אגו שברירי מפני מפגש אמתי עם המציאות.
מומלץ בחום למי שמחפש כתיבה חשופה בלי פילטרים.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפני 6 ימים•
★★★★★
•rea
מחברת פרידה | דגים

מחברת פרידה | דגים

מיטל זהר

סיימתי לקרוא אותו עכשיו, והלב שלי עדיין דופק חזק.
זה לא ספר רגיל. זה איחוד של שני יומנים אישיים, חשופים ברמות שכמעט קשה לשאת. החלק הראשון ("מחברת פרידה") מפרק לגורמים שברון לב ופרידה זוגית, לא כרומנטיקה עצובה אלא כאירוע פיזי ואלים שמפרק את הנפש. החלק השני ("דגים") נכתב שנים אחר כך, ומתעד התמודדות עם סרטן קשה במציאות ישראלית מדממת. מיטל זהר כותבת בלי שום פילטרים. אין פה סנטימנטליות, אין נחמות זולות, ואין ניסיון לייפות את הכאב או את החולי. הכתיבה שלה רזה, מדויקת וישירה כמו סכין מנתחים. היא מביטה לקטסטרופה הפרטית והציבורית ישר בעיניים, וזועקת מתוך הדפים משפט אחד שמסרב להרפות: "אני רוצה לחיות". יצאתי מהקריאה הזו מטולטל, פצוע, אבל גם מלא הערכה לעוצמה שיש במילים. ספר חובה לכל מי שמחפש ספרות אמיצה, חסרת פשרות, שנוגעת בעצב החשוף של הקיום.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפני שבוע•
★★★★★
•rea
דיה הניג

דיה הניג

אילנה ברנשטיין

לקח לי כמה ימים לאסוף את המילים בשביל לכתוב את הפוסט הזה... 💔📖יש ספרים שאתה מסיים לקרוא, סוגר את הכריכה, וממשיך הלאה בחיים. ואז יש את "דיה הניג" של אילנה ברנשטיין. הספר הזה פשוט פירק אותי, ואני עדיין מנסה לעכל את מה שקראתי. הגעתי אליו בלי ציפיות מוגדרות, ומצאתי את עצמי בתוך רכבת הרים פסיכולוגית קשוחה ומטלטלת. הספר מציג מבנה מטורף של מונולוגים וראיונות אחרי מקרה רצח במשפחה, וזה מרגיש כאילו אתה מציץ לתוך הסיוט הכי גדול של אנשים נורמטיביים לחלוטין. מה שתפס אותי חזק זו הדרך שבה ברנשטיין מתארת אלימות רגשית. בלי צעקות, בלי סימנים כחולים – רק כוחניות שקטה, מילים חדות ושתיקות שפשוט מחריבות נפש של אדם מבפנים. הכתיבה שלה היא כמו בוקס ישיר בבטן, בלי פילטרים ובלי הנחות לקורא. זה היה קריאה אינטנסיבית, לפעמים כואבת פיזית, אבל לא יכולתי להניח את הספר מהיד. הוא הולך איתי כבר כמה ימים ברצף ולא יוצא לי מהראש. בעיניי, זו יצירת מופת ישראלית מטורפת, גם אם היא רחוקה מלהיות קלה לעיכול.

לפני שבוע•
★★★★★
•rea
הסטודנט - חדר עבודה

הסטודנט - חדר עבודה

מיכל בן-נפתלי

סיימתי לקרוא את הספר החדש של מיכל בן נפתלי, והוא לא מרפה ממני. הספר מורכב משתי נובלות יפהפיות ומשלימות, שכל אחת מהן תוקפת מכיוון אחר את המושגים הכי בסיסיים של החיים שלנו: הורות, היעדר, ומשפחה.
בנובלה הראשונה, "הסטודנט", אנחנו פוגשים זוג מרצים מבוגרים לפילוסופיה שבחרו לא להביא ילדים. השקט שלהם מופר כשהם "מאמצים" רוחנית סטודנט צעיר, אבל ההיעלמות הפתאומית שלו מותירה אותם עם שאלות קשות על הבחירה שלהם ועל האשמה שמגיעה אחריה. הכתיבה כאן פילוסופית, מאופקת ודוקרת.
בנובלה השנייה, "חדר עבודה", הכיוון מתהפך. הפעם מדובר בממואר אישי ואינטימי של ילדה שגדלה ממש בתוך חדר העבודה העמוס של אביה, מוקפת באנציקלופדיות ובשתיקה המורכבת של אמה. זהו ניתוח מרתק של המשפחתיות הבורגנית, ושל הניסיון של אישה למצוא את הקול שלה בתוך עולם גברי ואינטלקטואלי. בן נפתלי כותבת בסגנון המינימליסטי והמדויק שמאפיין אותה (מי שקרא את "המורה" יזהה מיד). זה לא ספר טיסה, אלא ספר שדורש קריאה איטית, כזו שמשאירה חומר למחשבה הרבה אחרי שהדף האחרון נסגר.
מומלץ בחום למי שמחפש ספרות עברית במיטבה, שלא מפחדת לגעת במקומות הכי חשופים של הנפש.
הספר יצא בהקשרים, ידיעות אחרונות, יצירה עברית. בסדרת 'חוג קריאה'.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: יגאל שוורץ ולי ממן.
עורכת הספר: לי ממן.

לפני שבועיים•
★★★★★
•rea
בין השניה לשלישית

בין השניה לשלישית

גיא עד

בין השניה לשלישית הוא ספרה העשירי של גיא עד. הספר מציג מגוון דמויות שמתקשות להיות שייכות או להיות חלק מקבוצה.
במרכז הספר עומדת אישה יפה ובתה החכמה, ולצדן אהוב בעל מום.
נוסף להם יש כלב, וילד יחדיו הם כמעין 'משפחה', ייחודית ושולית הרוצה לחיות בשלום הרחק מהמרכז המלחיץ.
הנובלה הזו היא מופת של כתיבה ישראלית. היא דוחסת לתוכה את כל המרכיבים של החברה הישראלית: זוגיות, יחסי אב, אם בנים, בנות. חיכוכים במשפחה, חיכוכים בישוב וחיכוכים במדינה. גיא עד בנתה פה עולם פנימי מצד אחד, בו הדמויות נעות לפי קצב פנימי, ואינן נענות לציפיות החברה. אך מצד שני כאשר הילד שכבר הפך גבר נועד להתגייס, האב והאם שולחים אותו להגן על המדינה.
הספר הוא בעל 193 עמודים.
זה ללא ספק אחד הספרים המיוחדים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. המתח הפנימי של הדמויות עבר אלי, והעביר לי היטב את קשייהן ולבטיהן, של הדמויות הן הגבריות והן הנשיות.
קראתי את הספר בכמה שעות זהו ספר קיצי שמתאים לקיץ הישראלי, אך עדיין מספק בריחה מהמציאות הישראלית הקשה.
הספר יצא בהוצאת 'יצירה עברית' במסגרת 'חוג קריאה' בעריכתם של פרופ' יגאל שוורץ ודקלה קידר. הספר יצא ב'מכון הקשרים' בשיתוף 'ידיעות ספרים.'
ספר חדש יצא במאי 2026.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: לי ממן ויגאל שוורץ
עורכת הספר: שלומית הרלינג
לסיכום. גיא עד היא סופרת ישראלית מוכשרת שכותבת פרוזה דחוסה, מצומצמת ומדויקת. המרחק בין המילים למשפטים ולפסקאות יוצרים אצל הקורא, חוויה משמעותית ומיוחדת, וללא ספק הספר הזה עוד ילווה אותי ימים רבים.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•rea
אובססיה : דו"ח מעקב

אובססיה : דו"ח מעקב

ליאת פלדמן

השבוע סיימתי לקרוא את 'אובססיה' של ליאת פלדמן, ספר שפשוט לא נתן לי להניח אותו מהיד וקראתי אותו בנשימה אחת ביום אחד.
הספר כתוב בצורה ייחודית – כדו"ח מעקב יבש לכאורה,
אבל כזה שמלא ברגש מתפרץ ואובססיבי. הוא עוקב אחרי אישה שלא מצליחה להשלים עם סיום הקשר שלה, ומתחילה 'לבלוש' אחרי האקסית שלה ברחובות תל אביב.
מה שכל כך חזק בספר הזה הוא הגבול הדק שפלדמן משרטטת בין שברון לב לגיטימי לבין אובדן שפיות. מצד אחד, קל לשפוט את הגיבורה על המעשים הקיצוניים שלה, אבל מצד שני, מי מאיתנו לא הרגיש פעם את הצורך הבלתי נשלט הזה לדעת 'מה הצד השני עושה עכשיו?'.
הכתיבה של פלדמן ישירה, חשופה ולפעמים כואבת מאוד. זה לא ספר מתח רגיל, אלא מסע פסיכולוגי לתוך הנפש של מישהי שפשוט מסרבת להגיד 'זה נגמר'.
לסיכום: ספר מטלטל, קצבי וחשוף. מומלץ לכל מי שאוהב ספרות שחופרת עמוק בתוך מערכות יחסים ולא מפחדת להראות את הצדדים הפחות יפים שלנו."

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•rea
הזדמנות לפני אחרונה

הזדמנות לפני אחרונה

דרור משעני

כולנו מכירים את התחושה הזו של פחד לאבד משהו טוב שקרה לנו. ב"הזדמנות לפני אחרונה", דרור משעני לוקח את הפחד הזה לקצה הכי אפל שלו.
אלי, הגיבור, הוא לא רוצח ולא נבל. הוא בסך הכל אדם שבור שרוצה לאהוב שוב. אבל כשהוא פוגש את ליה, הוא עושה טעות אחת קטנה – שתיקה אחת במקום הלא נכון – שהופכת לכדור שלג של שקרים.
מה ששבר אותי בספר זה לא ה"מתח" הבלשי, אלא הבדידות. אלי נמצא ליד ליה, מחבק אותה ומנחם אותה, כשבפנים הוא נושא סוד שמרעיל את הכל. משעני מצליח להפוך אירוע יומיומי כמו מציאת כלב מת למחנק בגרון. הוא מראה לנו איך ברגע אחד של חולשה, אנחנו יכולים להפוך לאנשים שאנחנו הכי מפחדים להיות – אלו שבוגדים באמון של מי שחשוב להם.
זהו ספר על אשמה שאין לה לאן ללכת. הוא שואל שאלות קשות: האם אנחנו באמת מכירים את מי שישן לצידנו? והאם "כוונה טובה" יכולה לכפר על שקר כל כך עמוק?
סיימתי את הספר עם תחושה חזקה שגם אם האהבה מקבלת הזדמנות נוספת, הצלקת של חוסר האמון תמיד תישאר שם. ספר חכם, כואב ובעיקר אנושי מאוד.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
אמא מתה

אמא מתה

איציק יושע

בספר "אמא מתה", איציק יושע מנפץ את אחד הטאבוים הגדולים בחברה הישראלית – חובת הסליחה והגעגוע להורים. דרך סיפורם של שלושה אחים הנפגשים להלוויית אמם, יושע פורש יריעה חשופה ומטלטלת של ילדות בצל התעללות פיזית ונפשית קשה. הכתיבה שלו אינה מנסה להתייפות או למצוא חן; היא ישירה, דחוסה ורוויה בכעס מוצדק שנותר בוער גם עשורים לאחר מכן.
מה שהופך את הספר למרתק במיוחד הוא הדינמיקה בין האחים, שכל אחד מהם נושא את צלקות העבר בצורה אחרת, והאומץ של המספר להצהיר בקול רם שהמוות הוא לעיתים שחרור ולא רק אובדן. זוהי בדיה אוטוביוגרפית שמרגישה כמו עדות חיה, המעניקה לגיטימציה לכל מי שחווה הורות פוגענית להפסיק להרגיש אשם על חוסר האהבה שלו. למרות הנושא הקשה, הספר נקרא בנשימה אחת בזכות קצב מהיר וכנות נוקבת, והוא מותיר את הקורא עם המחשבה המנחמת שלעיתים התיקון האמיתי נמצא דווקא ביכולת להביט לאמת בעיניים ולומר אותה ללא פחד.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
סיפור למאזין שותק

סיפור למאזין שותק

ניבה רטנר

הספר הוא קובץ הכולל נובלה ושלושה סיפורים קצרים, המשרטטים את עולמן של נשים החיות "בשוליים" של חייהן. הגיבורות – החל מפקידה אפורה שמנהלת רומנים וירטואליים, דרך אישה כבדת משקל המסתגרת בביתה, ועד קשישה המתנסה בסמים – כולן מחפשות דרך להישמע בעולם שמתעלם מהן.
הנושאים המרכזיים:
החיים הכפולים: הפער בין המסיכה שהנשים עוטות מול החברה לבין היצרים והסודות הכמוסים שלהן.
בדידות וטכנולוגיה: השימוש בצ'אטים ובאינטרנט כמרחב יחיד שבו הן מרגישות חופשיות ומושכות.
קול מול שתיקה: הכמיהה למצוא "מאזין" שיקבל אותן ללא שיפוט.
בשורה התחתונה:
זהו ספר ישיר, לעיתים בוטה ואירוטי, שנותן קול לנשים "שקופות". רטנר כותבת ברגישות ובציניות על המחיר של בדידות מודרנית ועל הניסיון הנואש למצוא אינטימיות ומשמעות.

לפני חודש•
★★★★★
•rea

ביקורות נוספות על "סמאדר"

סמאדר

סמאדר

מירב נקר-סדי

הספר הזה מאתגר אותי קשות בכתיבת הסקירה הזו. ספר יחסית דק, שהעלילה בו מאוד מצומצמת, ואין בו הרבה דמויות. אין בו כמעט תנועתיות, ונראה שהעובדה הזו מקשה אפילו על הסקירה לצאת החוצה. ולא בגלל שהסיפור לא טוב. נהפוך הוא. מבלי לנקוב בדברים בצורה ברורה, ומבלי להדביק תוויות מצליחה הסופרת להבהיר לקורא בבירור ובדיוק מירבי מה הולך שם. הספר הזה הוא כמו תמצית מרוכזת. עוביו מועט, המילים כמו הוקצבו מראש, העלילה מתרחשת במרחב מסוים ומצומצם ולא מתרחקת ממנו, והקורא מקבל את התמצית הזו הסמיכה והמרוכזת בהשתוקקות.

בחופש הגדול ( נראה לי שהתקופה המסופרת היא שלהי שנות השבעים ) סמאדר ואמה מירה שהיא בעצם זמירה בורחות מביתן והולכות לגור בבית של בבא שהוא אבא של מירה. בבית שעזבו נשארו אבא פיני ועוד שלושת אחיה של סמאדר. הן ברחו כי קורים שם דברים שלא צריכים לקרות במשפחה. סמאדר נמצאת בשלב שהיא כבר לא ילדה, אבל עדיין לא ממש אישה. והיא לא ממש יודעת מה לעשות עם הנשיות שלה שמתכנסת בה. היא- כמו אמה, מתייחסת לנשיות כאל כוח שלא תמיד עובד לטובתן. היא גם מבינה שהמיניות היא כמו שפה, אלא שאף אחד לא מבאר לה אותה.

גם בספרה הקודם (והמצוין אף הוא) אוקסנה כתבה מירב נקר-סדי על אישה שבורחת. היא מביאה את הקול הנשי דרך דמויות שעוזבות את המוכר ויוצאות כדי לנסות לשנות משהו בחייהן.

כתיבה מצוינת, ספר שאהבתי.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•dina
סמאדר

סמאדר

מירב נקר-סדי

אתמול בערב לא יכולתי להירדם. שעתיים לפני כן לקיתי בבולמוס צפייה וגמעתי את כל העונה הראשונה של "שיטת קומינסקי" בכיכובם של מייקל דאגלס ואלן ארקין הנפלא.
כשסיימתי נכנסתי למעין דכדוך: על אף הבדיחות המצחיקות, המציאות חזקה יותר מכל דמיון וזה היה נורא בעיני: הדמויות למעשה משחקות את עצמן.
הן מבוגרות, ציניות, עייפות, רגישות וחושבות על המוות לעיתים קרובות.
אין שום דבר אופטימי בהתנהלות שלהן ובכל זאת הן משובבות נפש ונוגעות ללב.
כשהמסך החשיך נכנסתי למיטה ולא הצלחתי לישון על אף עייפותי.
לבסוף נפלתי למחשכים ונלכדתי בתוך סיוט: אני קמה בבוקר, הולכת לאמבטיה מסתכלת בראי ורואה אישה חרושת קמטים.
מימיני מונחת כוס על השיש ובתוכה מונחות שיניי התותבות. סנטרי מעוטר בשערות לבנות, עקשניות כשל מכשפה וכשאני פותחת את פי בבעתה על מנת לצרוח, יוצאת מתוך לועי סירנה של אמבולנס.
זאת הייתה השנייה שבה התעוררתי רטובה מזיעה וגיליתי שרק אחת בלילה ויש לי עוד מלא זמן לישון אלא שניסיונותיי להירדם שנית, כשלו.

ירדתי לסלון והחלטתי לקרוא את אחד הספרים האחרונים שהורדתי במכשיר האייפד.
הייתה זאת טעות שכן הספר תפס אותי כל כך, עורר בי רגשות עזים ונוגים עד כי לא הייתה לי ברירה אלא לסיימו ולהרוס לעצמי כליל את השינה.
זה היה מוזר, נושא העלילה היה שונה לגמרי מתוכן הסדרה אך המציאות בשתיהם הייתה חריפה ונוקבת.

באמצעות אוצר מילים דל המאפיין את לשונה של הגיבורה, אנו מתוודעים לחייה של סמאדר. נערה אשר ברחה מהבית עם אמה לבית סבה עקב התעללות של אחד מבני משפחתה. עולמה צר והיא ממעטת לדבר אך מיטיבה לתאר את סובביה באמצעות חושים מפותחים כגון: שמיעה, צבע ומגע.
אפשר ללמוד למשל על סבה ודודה לפי צורת קימתם בבוקר כפי שרואה זאת סמאדר.
ניתן לדעת למי היא חשה חיבה וממי היא סולדת לפי הרעשים שהוא מפיק, הריחות שהוא מייצר והמבט שתמיד מרפרף אך לרגע לא נעצר על פניה.
המעבר לבית הסב, אבי האם לא היטיב עם הנערה.
היא אינה זוכה לחסד מקרוביה, האם לועגת ובזה לה, מדרדרת פלאים את בטחונה העצמי, אפשר אפילו לומר מקנאה לה.
היא חולמת על חיים אחרים, טובים יותר, מדמיינת שמורותיה בכיתה משמשות לה כאם ותומכות בה. היא מודעת היטב לקשייה אך מוסיפה לקוות שיהיה טוב יותר, שהשינוי המיוחל כבר יגיע.
ואכן לקראת הסיום מתרחש המפנה, הוא אינו מתואר במפורש אך אפשר לחוש אותו, לטעום אותו ופתאום קלטתי שאני, הקוראת, הפכתי להיות כמו סמאדר.
על-חושית ומסתמכת על אינטואיציות, רעשים ותגובות בלתי נראות בפניהם של אנשים.
ונזכרתי מדוע תמיד אני מאמצת לחיקי סיפורים כה נואשים.
משום שתמיד אפשר למצוא בקיום נקודות אור קטנות, לא הכל חשוך וגם אם כן, ישנן דרכים להגיע לזוהר.
הספר הינו מועמד לפרס ספיר ובצדק, הפעם.
מחזיקה אצבעות לסופרת המוכשרת שתזכה ותמשיך לכתוב באופן פיוטי וקסום כל כך.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•shila1973