ביקורת ספרותית על הלביאה הלוחמת - חלק א' - כרך מספר 1 - סדרת האריות #1 מאת שרון חיון גינת
ספר לא משהו

---

הביקורת הבאה לא ממש ביקורת. יותר כמו פריקה.

וואו איזה אכזבה...
כל כך ציפיתי להתחיל לקרוא את כל ארבעת הספרים ולצערי לא הצלחתי אפילו לסיים את הראשון. הרבה בנות טענו שהיה להן מחסום קריאה לאחר קריאת הספרים כי שום ספר לא משתווה לזה. לי הספר גרם למחסום קריאה רציני כל כך שחזרתי לצפות בטלוויזיה (כבר שנתיים שלא צפיתי בטלוויזיה וביטלתי את כל המנויים שהיו לי לסטרימרים השונים). תבינו עד כמה הספר היה גרוע שהייתי צריכה להתנחם מול הטלוויזיה.
יודעים מה, אולי אני מגזימה. כי יש כל כך הרבה ביקורות טובות, אפילו כאן בסימניה והביקורות של חברי האתר תמיד יהיו אמינים יותר מכל מקום אחר. אז אולי הבעיה אצלי. יכול להיות שהסדרה לא כזאת נוראית אבל מאיפה לי לדעת? לא הצלחתי להגיע אפילו לחצי מהספר הראשון. הקריאה לא זרמה לי בכלל. לא התחברתי לעלילה למרות שאני מאוד אוהבת מתח ואקשן. תיאורים על מראה חיצוני של הדמויות שחוזרים על עצמם יותר מדי. דמויות שקשה להתחבר אליהם. עלילה שמתקדמת מאוד מאוד לאט(זה אפילו לא עונה על הגדרה של סלואו ברן בז'אנר, כי אני לא חושבת שהסופרת התכוונה לזה).

אלה מצטיירת כדמות מושלמת. במהלך הקריאה הרגשתי ששוטפים לי את המוח, כי כל משפט שני בספר מתאר עד כמה היא יפה וחכמה (ממש חכמה, אני מתכוונת איי קיו גבוה מדי עד כדי חוסר אמינות). בסדר, הבנתי את זה. תודה על החידוד כל שלוש פסקאות. אבל כל מה שיכולתי לחשוב כשקראתי את הפרקים מנקודת המבט שלה זה עד כמה היא מגוחכת ומתנשאת. היא שיפוטית מאוד. מצד אחד חסרת ביטחון ומצד שני אף אחד לא מתקרב לרמה שלה. ילדותית מאוד. היא די טיפשה יחסית למישהי "גאונה". והכי חשוב - התיאור הזה להציג אותה בתור דמות חזקה מעוררת הערצה בקרב בנות הייתה הכי בעייתית מבחינתי, כי היא לא דמות חזקה. היא לא מעוררת הערצה. והיא בטח לא מהווה דוגמא לנשים אחרות.
הדברים שעברו על הדמות הזאת היו מזעזעים בעיניי ומה שיותר מזעזע שהסופרת לא ניסתה לתאר אותה כבחורה שבורה שצריכה עזרה, היה לה חשוב יותר להציג אותה כדמות חזקה חכמה ויפה. זאת אחת הבעיות מיני רבות שהיו לי עם העלילה.

לגבי הדמות של אנטוני... עזבו. אני אפילו לא רוצה להתחיל לתאר את האישיות הנרקיסיסטית, השתלטנית, המטרידה והרעילה שלו. אני בשוק שבנות רואות בו גבר "מושלם". הדמות שלו הזכירה לי את פטריק בייטמן מאמריקן פסיכו ולא בקטע טוב. לא הייתה לי בעיה אם שרון חיון גינת הייתה מחליטה להשאיר את אנטוני כמו שהוא, רק בלי לחרטט אותנו שהוא גבר חלומות של כל אישה. הוא לא. אין בעיה, את רוצה לצייר אותו בתור גבר חתיך נחשק ועשיר, אפשר לקבל את זה. אבל הוא לא בן אדם טוב והוא לא גורם לאישה להרגיש כמו נסיכה (כך היא תיארה את זה בספר) אפילו אם יש לו כסף ובמיוחד אם הוא המעסיק שלך. (מנצל ומטריד את אלה מינית בעזרת יחסי מרות "בהסכמה".) שימו לב בנות - אנטוני הוא יותר מנורת אזהרה! 
(כמה בעייתי המסר שזה מעביר לנערות צעירות שכנראה קוראות אותו.)

דבר אחד טוב יש לי להגיד על הספר, הכתיבה טובה. שרון חיון גינת כותבת מעולה והיא עורכת ספרותית מעולה. אני מאוד מכבדת אותה בתור עורכת, לכן אני מצטערת להגיד שסופרת היא לא.
למרות שהיא ניסתה להכניס עניין ומתח ואפילו פנטזיה - זה לא ממש הצליח לה.
העלילה נבנית מאוד מאוד לאט ואני מודה שקטעים מסוימים היו דווקא טובים. יש אקשן והרבה עניין אבל משהו מרגיש מאולץ. כמו תבשיל שמכינים אחד לאחד מתוך מתכון בסיסי. אתם יודעים, אמנם יש בו תבלינים, אבל האוכל לא טעים. לא כל אחד יודע להכין אוכל כמו שלא כל אחד יודע לכתוב ספר.
מרגישה כאילו הכותבת הכניסה את כל הקלישאות שקיימות בז'אנר אך ורק בשביל למכור את הספרים לקוראות האדוקות של רומן-ארוטי ומסתבר שזה הצליח לה, כי רוב הקוראות הישראליות ממש התלהבו ועפו עליהם. יש מן קטע כזה בקבוצת הקוראות שהן תמיד מפרגנות לסופרות ישראליות גם אם הן לא כאלה סופרות טובות. תבינו, קניתי את הספר בגלל תשבחות והמלצות רבות. אני מודעת לכך שהטעם שלי שונה מטעמן של אחרות, אבל היו כל כך הרבה ביקורות טובות על שני הדואטים.
התאכזבתי מאוד.

הספר הזה גרוע יותר מחמישים גוונים של אפור, אותו לפחות הצלחתי לסיים.

» ביקורות נוספות של ספרים
» ביקורות נוספות על הלביאה הלוחמת - חלק א' - כרך מספר 1 - סדרת האריות #1