ביקורת ספרותית על אם אלה אנחנו מאת בקי אלברטלי
ספר טוב

---

"תקווה היא דבר מסוכן" - זה מה שעבר לי בראש כשסיימתי את הספר הזה.
בזמן כתיבת שורות אלה אני עדיין לא בטוחה לגבי הדירוג, אני פשוט עייפה והסוף עשה אותי עצובה משום מה.

לא ידעתי שזה ספר נוער כששאלתי אותו מהספרייה שלי, אז הייתי מופתעת מהשפה.
מכיוון שאני לא רגילה לקרוא ספר נוער שלא נכתב כשאני בעצמי הייתי נערה, הרגשתי בהתחלה שהטון שלו מעצבן אותי, כי הוא נותן וייב של בני נוער שנולדו בשנות ה-2000, ואני חושבת שהם דור בלתי נסבל.
אני פשוט צוחקת על עצמי כרגע, כי יש בזה כל כך הרבה אירוניה.

הסיפור מסופר מנקודת מבט של שני נערים בני 16, ארתור ובן, ארתור זה הנמוך עם החולצת משבצות ובן זה הבחור שמחזיק את הקופסה.
הם נפגשים בסניף דואר בניו-יורק, ארתור לובש עניבה מגוחכת, בן סוחב קופסה עם חפצים מהאקס שלו, ומשהו במפגש הזה שלהם נחרט אצל שניהם ומוביל אותם לחפש אחד את השני.
אז בשליש הראשון אנחנו מדלגים שוב ושוב בין נקודות המבט שלהם, כשאנחנו תוהים מתי יהיה הרגע שבו הם ימצאו זה את זה.

-
"טוב, יש לי וידוי קטן, וזה בטח יעשה לכם בעע. בטח יש לכם בחילה גם ככה, אבל ווטאבר. תקשיבו לי.
אני מאמין באהבה ממבט ראשון. הגורל, היקום, כל זה. אבל לא כמו שאתם חושבים. אני לא מתכוון לזה בקטע של הנשמות שלנו התפצלו מנשמה אחת ואתה החצי השני שלי לנצח נצחים.
אני פשוט חושב שנועדנו לפגוש אנשים מסוימים. אני חושב שהיקום דוחף אותם בעדינות לתוך המסלול של חיינו."
-

משהו ממש שונה אצלי לאחרונה.
הלוואי ויכולתי להגיד שזה משהו שקשה להסביר ולשמור על מסתוריות, אבל זה למעשה די פשוט, התבגרתי.
מאסתי במחשבות על דברים כמו תקווה, גורל וסיפורי אהבה.
רק רציתי לקרוא את הספרים שלי, להתאבל על כל מה שחשבתי שתמיד יהיה ובסוף מצאתי את עצמי מוותרת עליו, ולחכות בסבלנות שיגיע תורי.
וזה בדיוק ההפך ממה שמצאתי את עצמי עושה.
כאילו, זה מצחיק, העולם פשוט נותן לי כל הזמן ההפך ממה שאני רוצה, כי כשאני מחליטה שוואלה לא בא לי להאמין בשום דבר יותר ושאני רוצה להתבגר... אני בטעות לוקחת ספר נוער, ממש מפספסת שכתוב עליו "כתר נוער", ואז מוצאת את עצמי מפלרטטת עם בחור שנולד בשנת 2000, שלא מאמין ביקום ודברים כאלה, אבל אפילו הוא מודה שזה מפתיע איך שדברים התגלגלו ככה בינינו.
זה פשוט כל כך מצחיק, אבל מייסר באותה המידה, כי אני לא נהנית מזה משום מה.

יש לציין שבעת כתיבת שורות אלה מקש הרווח שלי דביק להחריד כי שפכתי קולה על המחשב שלי (זאת לא הפעם הראשונה שלי), אז אני גם מיוסרת מהכתיבה האיטית.
אבל זה פשוט לא כיף אוקיי?
זה כאילו שנכנסתי בטעות לסיפור לא שלי, עם מישהו שלא מתאים לי אבל איכשהו מסתדר איתי מצוין, ואני פשוט רוצה לחזור לאחור ולקבל בחזרה את החיים הישנים שלי.
החיים שבהם לא שפכתי קולה על המקלדת שלי.

אז בזמן שאני חיה את הסרט האישי שלי, קראתי את הספר הזה, והוא היה הרבה יותר מתוק וקליל, ולמרות שהוא ללא ספק לנוער, הוא עדיין הרגיש לי בוגר ואמיתי.
היו כאן דמויות נהדרות, הייצוג היה טבעי ברמה שהייתי מופתעת כשפתאום מישהו התנהג בצורה הומופובית, ואני מתה על "אוון הנסן היקר".
ראיתי את הסרט לא מזמן ואני חושבת שהוא מצוין, ארתור אוהב מאוד מחזות זמר, והשם של הספר הוא ללא ספק בהשראת השיר "only us" מהמחזמר/סרט.
האווירה הניו-יורקית הייתה נהדרת, אהבתי שממש רואים שני נערים שמתחילים לצאת אחד עם השני ומתאהבים זה בזה, ולמרות שהריבים היו מטופשים קצת בעיניי, אני חייבת להודות שבדרך כלל ריבים של בני נוער הם די מטופשים.
כי הם לא רואים את העולם דרך עיניים בוגרות, מבחינתם הרגעים האלו שבהם הם בני 16 הם כל מה שיש וחשוב בעולם.

אני לא זוכרת אם כבר קראתי רומנטיקה לנוער שהייתה כל כך טובה...
הרוב היה משולב עם פנטזיה, ולא באמת היה ממוקד בזוגיות שלהם ובחיי החברה שלהם.
אז לקרוא את זה בהחלט היה מרענן.
הייתי נותנת לו 5 כוכבים אם הסוף לא היה קצת מכאיב לי.
אני חושבת שזה בעיקר עניין שלי, ושמסיבות אישיות פשוט לא חוויתי את הסוף הזה בצורה הכי טובה.
וזהו נראה לי, המקלדת הדביקה שלי והדיכאון שלי חסכו מכם הרבה מלל היום.
_

"הוא מאמין. הוא מאמין ביקום. ואני לא רוצה למהר להסיק מסקנות או משהו, אבל זה שנער הקופסה מאמין ביקום זה לגמרי סימן מהיקום."
-
"דִי, אני רק אומר. כולם אוהבים לדבר בגדול, כאילו היקום באמת מכין אותנו למשהו אדיר, ואז הכול נגמר.
אם כולנו היינו קצת יותר ריאליסטים, לא היינו מאבדים אנשים כל הזמן."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על אם אלה אנחנו