ביקורת ספרותית על משחק הדמים מאת דיויד מורל
ספר מעולה

---

"משחק הדמים" - " "first bloodאחד הסרטים האהובים עלי, הספר מצויין גם הוא. שניהם צולחים את מבחן הזמן. מומלץ. מחילה מהקוראים הן מבחינת ספויילרים והן מבחינת דילוג בין הספר לסרט, אנסה לציין מה מאיפה, לעיתיים ייתכן ערבוב.
ג'ון .ג'י. רמבו, לוחם ביחידה מובחרת - "הכומתות הירוקות", גיבור מלחמת ויאטנם, שמגיע לעיירה נידחת בצפון-מערב ארצות-הברית כדי לחפש את השריד האחרון שנותר מיחידתו. בגדיו המרופטים ושערו הארוך מעלים את חמתו של השריף המקומי והוא עוצר אותו. רמבו שסובל מתגובה פוסטראומטית, עובר התעללות על ידי אנשיו של השריף, דבר שמציף אותו בזכרונות מהשבי הוויאטנמי . הוא נמלט מהמעצר בעזרת הטכניקות שלמד בצבא ונמלט אל היערות, שם הוא מנהל מלחמת יחיד כנגד אנשי השריף וכוחות "המשמר הלאומי" הרוצים ללוכדו.
ג'ון .ג'י. רמבו – מגלם את ה"אני מאשים" של דויד מורל נגד החברה האמריקאית. רמבו יוצא "הכומתות הירוקות" ( מענה ל"כומתות הירוקות" של ג'ון ווין (1968), שהיה סרט תעמולה שמומן ע"י הממשל ), קיבל צל"ש מהקונגרס, השריד היחיד מהיחידה שלו, סובל מ-PTSD, חוזר לאמריקה שבמקום שתחבק אותו ותאמץ אותו לחיקה רומסת את כבודו.


First Bloodמייצג את הבעיות בהם נתקלו וותיקי מלחמת וויאטנם שחזרו הביתה. ג'ון רמבו מוצג כקורבן של המלחמה, ראשית על ידי העינויים שעבר בהיותו שבוי, כל חבריו נהרגים, והוא סובל מטראומות של המלחמה שחוזרות אליו בצורת פלשבקים. רמבו הוא גם קורבן של החברה המתנכרת והממשל (אותו מייצג שריף טיזל גם הוא גיבור מלחמה מעוטר ממלחמת קוריאה). רמבו מאשים את הממשל שלא נתן להם לנצח. רמבו אומר למפקדו בסיומו של הסרט, אחרי שהוא מכלה את זעמו בעיירה: הם היו חיילים טובים אך "somebody woldn't let us win". המצב בו נתון רמבו הוא בעצם מטאפורה למצבם של וותיקי מלחמת וויאטנם והתייחסותה של החברה אליהם. וותיקי המלחמה לא התקבלו בברכה לא ע"י השמאל לא ע"י הימין. השמאל, ירקו עליהם וקראו להם "רוצחי תינוקות", טענו שהשתתפו במלחמה לא מוסרית. הימין סלד מהם מכיוון שלא ניצחו את הקומוניסטים, והמרכז העדיף להדחיק אותם מהתודעה, כי סימלו כתם שחור בהיסטוריה של אמריקה.
נקודות נוספות שהסרט מנסה להעביר לצופה היא "אם לא היית שם אתה לא יכול לשפוט", הבמאי נותן קצת חומר למחשבה על אופיו של האדם בעזרת הדו שיח בין הקולונל טרומן לשריף טיזל.
גם בן אדם מוסרי יכול לעשות דברים לא מוסרים בסיטואציות מסוימות.
גם מי ששרד את התופת בעצם לא שרד. בארי מת מחומר כימי שנחשף אליו בעת שרותו הצבאי שגרם להתפשטות סרטן בגופו (בספר לא מוזכר). בריאותו של החייל לא חשובה, לא מעניין אותם מה יקרה איתו אחר כך.( מזכיר מאוד את פרשת הקישון שלנו ). אף אחד לא יצא מוויאטנם ללא פגיעה; פיזית או נפשית. המלחמה משחיתה.
הביקורת כנגד התקשורת המניפולטיבית, שמראה רק את מה שהיא רוצה באה לידי ביטוי בסצנה שבה רואים את כתב החדשות מדווח מהשטח על האסיר המסוכן ג'ון רמבו, שניסה להרוג את כל אנשי השריף "אך רק המיומנויות המיוחדות שלהם בתור אנשי חוק" הם אלה שהצילו אותם, כשבעצם כמו שרמבו הסביר יפה לשריף ביער, כשסכין קומנדו גדולה מוצמדת לטיזל לגרון:
Rambo: I could have killed 'em all, I could kill you. In town you're the law, out here it's me. Don't push it. Don't push it or I'll give you a war you won't believe. Let it go. Let it go.
בספר נכנסים לעומק הדמויות, פלאשים מהאימונים של רמבו כמו מעברו של טיזל נותנים לנו עומק מרשים לדמוייות, לכן הספר מבחינתי כמו "מאחורי הקלעים" של הסרט.
קולונל סמואל טרומן – מפקדו של רמבו. סמואל = סם = הדוד סם. הוא מיצג בעצם את "הדוד סם", הדוד סם יצר את רמבו, הוא זה שהפך אותו למכונת מלחמה. בספר מפקד ביה"ס ללוחמה, בסרט מפקדו הישיר.
שריף טיזל – "red neck", גזעני שמייצג את החברה המתנכרת והממשל האטום. הוא "תופס בעלות" על אמריקה, כשרמבו מופיע בעיירה שלו מוזנח, עם מעיל צבאי ועליו דגל ארה"ב, השריף כועס, הוא חושב שהנווד המוזנח מהווה בושה לדגל.
בעזרת טיזל מעביר הבמאי גם את ה"התייפייפות" האמריקאית: הוא אומר לרמבו להסתפר ולהתקלח, "להראות תרבותי", השריף מייצג את התרבותי כביכול ומשתמש בתירוץ הזה כדי להפר את זכויותיו של רמבו, כדי "לחנך" את הפרא שהוא מיצג. אנלוגיה לאמריקאים שרצו לכפות את "הדמוקרטיה הנאורה" שלהם על וויאטנם... הכול מתחיל במסווה של רצון טוב...
השריף, כמו האמריקאים, ממהר לשלוף את האקדח, וכמו האמריקאים שהבינו מהר מאוד שוויאטנם היא טעות, כך גם השריף, מבין שעשה טעות עם רמבו.
הגאווה, לא להודות בטעות, הם שהביאו את טיזל ואת האמריקאים להחריף את המלחמה, להזרים עוד כוחות ולצבור עוד נפגעים. הגאוותנות של השריף מובילה להריסה טוטלית של העיר. מלחמת וויאטנם הרסה את אמריקה.
דמויות נוספות שמייצגות את הממשל ומעבירות ביקורת על תפקודו, הם החיילי מילואים ב"משמר הלאומי", הם מוצגים כ"חיילי צעצוע", לא מקצועיים וטיפשים, שאחרי שעשו בלאגן בפיצוץ המכרה לא רוצים לנקות אחריהם, אלא לשכוח מזה ולחזור לעבודות שמחכות להם בבית מתייחסים ללחימה כמשחק, ערך חיי אדם זול בעיניהם, אך הם מפחדים להיפגע בעצמם.
זו מטאפורה לדרג הפיקוד הבכיר שבכלל לא ידע מה קורה בשטח ואת אופי הלחימה. הדרג הבכיר ניהל את המלחמה בשלט רחוק. ובסרט זה מוצג כשהמפקד של המשמר הלאומי מורה לכמה חיילים להסתער אך אלה פוחדים והוא מחליט שירו טיל אר.פי.גי ומפוצץ את כל המכרה. לחימה מרחוק.
רמבו משתמש נגד השריף ואנשיו בשיטות לחימה של הווייטקונג, (מלכודות ולוחמת גרילה).
זוהי כשלעצמה אמירה כי המלחמה היא חרב פיפיות. בשנות השישים היו מספר מיקרים בהם יוצאי צבא הפנו את זעמם אל הציבור, למשל Charles Whitmanו mata. וויטמן איש מרינס לשעבר, יצא למסע צליפה באוניברסיטת טקסס. מאטא, (שזה שם סווהילי שמארק אסקס בחר לעצמו, שפירושו הוא קשת) שחור רדיקלי שהיה נפקד מהצי ולקח בני ערובה. שניהם נהרגו (מה שקרה לרמבו בסיפור המקורי, אך הקהל לא אהב את הסוף הזה של הסרט ולבסוף הוא שונה).

רבים חושבים כי "First Blood" הוא סרט פעולה, רע (בעיקר בגלל שני ההמשכים שהופכים את רמבו לגיבור קומיקס חסין כדורים), טוענים כי הדמויות בו שטחיות והסיפור בנאלי. חושבים שסטאלון לא דיבר בגלל שלא רצו לתת לו שורות ובגלל שהוא שחקן חד-גווני.
אך לדעתי, לסרט חשיבות מבחינה היסטורית, הוא מהווה פריצת דרך בהצגה של וויאטנם בעיניהם של בוגרי המלחמה, רמבו גרם לנו לאהוב אותו ולרצות לחבק אותו (בניגוד לטרביס, מ"נהג מונית" (1975) למשל), הוא גרם לנו להבין מה עבר עליהם שם. הסרט פורס בפני הצופה את כל הבעיות שקשורות בשיבה הביתה, ויוצר אמפטיה כלפי וותיקי המלחמה.
סטלון וקוטצ'ף שיכתבו את התסריט עשרות פעמים, לבסוף הציע סטלון שהדמות של רמבו תמעיט בדיבורים, כדי לבטא את חוסר התקשורת עם העולם. הם קיצצו כמעט שעה של דיבורים שהיו נאמנים לספר ונותרו על רצפת חדר העריכה.


הספר "First Blood" קורא לקורא, לעם האמריקני, לעשות חשבון נפש,אתם שלחתם אותם לשם, התוצאה היא כזאת.קחו אחריות, המלחמה משחיתה. גם מי שפותח בה לא יודע איך תסתיים. אל תתעלמו מנזקי המלחמה, זה יחזור אליכם כמו בומרנג.
'משחק הדמים'
שנת הדפסה 1987
225 עמ'
מחבר: דיויד מורל
תרגום: שפי פז (לוחמת לא קטנה בעצמה)

» ביקורות נוספות של וויליאם מאני
» ביקורות נוספות על משחק הדמים