ביקורת ספרותית על חלף עם הרוח [שני כרכים] מאת מרגרט מיצ'ל

---

את "חלף עם הרוח" של מיטשל קראתי בפעם הראשונה בכיתה ה או ו (ותבורך הספרנית שהסכימה להשאיל לי את הספר מספריית המבוגרים, אף על פי שעדיין הייתי 'שייכת' לספריית הילדים). במהלך השנים קראתי את הספר עוד פעמיים לפחות, ומאז אני בצד של הדרום, ובין זה ובין היגיון – אין ולא כלום. אף על פי שאופיו של הדרום האמריקאי המסואב, המנוון, הבור, העני, הקנאי, הגזעני וחסר הרציונליות מבהיל אותי, יש בו משהו מסקרן, מושך ואותנטי בעיניי. יש בו, בדרום האמריקאי, קרבה מהפנטת לאיזו מהות אנושית בסיסית, היולית ופראית, שדוחה מעליה כמעט כל כסות תרבותית חיצונית ובוראת במקומה תרבות כובלת משל עצמה עם קודים פנימיים שלא תמיד ברורים למישהו מלבדה. בקריאה של ספרות אמריקאית דרומית אני מרגישה שהגעתי לפלנטה אחרת, מוזרה ובעלת חוקים משלה, ויש בחוסר הרציונל שלה משהו עצוב מאוד מצד אחד, אבל גם בלתי נמנע מצד שני. מאז קראתי את "טום סוייר" ואת "האקלברי פין" של טווין ושלל ספרים של וויליאם פוקנר ופלורי או'קונור, וגם בכתיבה של אדגר אלן פו, שהיה בן הצפון דווקא, אני מוצאת הרבה השפעה מהדקדנס הדרום-ארצות-הבריתי.
"חלף עם הרוח" נכתב בגלל שבר בקרסול, אישה משועממת וגבר שאיבד את סבלנותו. מרגרט מיטשל היתה עיתונאית בעלת תור בעיתון מקומי באטלנטה, ג'ורג'יה, בשנות העשרים של המאה העשרים. בעקבות שבר ברגלה היא התחילה לכתוב כדי 'להרוג את הזמן'. בתור בת למשפחה דרומית ותיקה, שהוזנה בילדותה בסיפורי הווטרנים של מלחמת האזרחים, היא בחרה לכתוב על הנושא הזה. כדאי לציין ששם הספר הוא ציטוט של שורה משיר של המשורר האנגלי ארנסט דווסון, ושהשם שניתן לאחוזה של משפחת או'הרה (האב ברח באירלנד) - טארה, הוא שמה של העיירה האירית המפורסמת שבקרבתה עומדת "הגבעה הקדושה", ושם הומלכו בימי קדם מלכי אירלנד. הספר נזנח ברגע שמיטשל החלימה, ורק לאחר כשש שנים הוא הושלם, יצא לאור והפך לרב מכר בלתי רגיל. זמן קצר לאחר שהספר פורסם, נקנו זכויות היוצרים שלו על-ידי חברת הפקה הוליוודית, והסרט האייקוני בכיכובם של ויויאן לי וקלארק גייבל התפרסם כל-כך, שקצת האפיל על הספר.
בלי להעביר ביקורת על הסרט, אני חושבת שהספר עולה עליו עשרות מונים מבחינת מורכבות הסיפור ומהותו. הסרט מציג רומן גדול ומרגש, אך זהו רק חלק קטן וכמעט זניח בספר, לדעתי. הספר הוא בראש ובראשונה רומן היסטורי שמתאר את מלחמת האזרחים האיומה של ארצות הברית, שמבחינות מסוימות עדיין לא הסתיימה.
הדמות של סקרלט או'הרה ותהליך ההתפתחות וההשתנות שהיא עוברת בספר, וזאת מבלי לאבד את בסיס אישיותה ואופייה, מרתקת בעיניי. זוהי דמות פגומה מאין כמוה, מפונקת, קפריזית, אם זוועתית לילדיה (לפי דעתי – היא בכלל אלהורית!), אחות נוראית לאחיותיה, קנאית, מניפולטיבית, תלותית, אנוכית ורגזנית. ובכל זאת קשה מאוד שלא לחוש כלפיה גם אמפטיה ורחמים והרבה כבוד, להיבהל איתה, להתרגש איתה, לרעוב איתה, ולרצות לפעמים פשוט לעמוד לידה ולהעניק לה חיבוק אמיץ. הסצינה של סקרלט המורעבת, החוזרת בזמן המלחמה לאחוזת תריסר האלונים החרבה של אשלי כדי לחפש אוכל, גורמת לי לפרץ דמעות בכל פעם מחדש.
בעיניי, סקרלט היא לא רק דמות ספרותית מבריקה שמעוצבת לעילא, אלא מעין אלגוריה לדרום: היפה, הפראי, הסוער, הרגשני, הלא מעשי, חסר ההיגיון והרציונל, שאמנם עובר תהליך ושינויים בשנות המלחמה ולאחריה, אך עדיין מסרב בעקשנות לשנות את מהותו. עלילותיה של סקרלט מהדהדות את הדרך ואת השינויים הללו.
ספר חובה לחובבי ספרות מופת, רומנים היסטוריים ולמתעניינים בהיסטוריה של ארה"ב.
*הערה קטנה על הבחירה העיצובית של כריכת הספר בתרגום העברי:
מעצב הכריכה של הספר בחר לכרוך אותו במודעת הפרסומת של הסרט ההוליוודי. הציור של ויויאן לי היפיפיה מוטלת-מעולפת בזרועותיו של קלרק גייבל, נראה כמו עטיפה של ספר מסוגת הרומן הרומנטי, או אפילו סטאלג זול, לא עלינו. למרבה הצער, או השמחה, הספר עצמו רחוק שנות אור מהז'אנרים הנ"ל, וכך יצא שמצד אחד, הרבה אנשים שקוראים יצירות ספרות רציניות בלבד נרתעו מלקרוא את הספר, ומצד שני, אנשים שנמשכים לסוגת הרומן הרומנטי בחרו בו בטעות בגלל העטיפה, וזכו בהפתעה בלוטו שבכלל לא מילאו, וקראו ספר מופת.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על חלף עם הרוח [שני כרכים]