"בפברואר 65', כשהתגייסתי לצנחנים, בן שבע-עשרה וחצי וכבר ארוז למוות, מטר ושישים עם נעליים (אדומות!), עדיין לא מתגלח, עם טרנזיסטור זעיר ושחור, לא תליתי את עצמי על עמוד בכיכר השמוק ולא השתגעתי לגמרי בטירונות המשפילה עם המם-כפים הסדיסטים והעונשים הקולקטיביים שהפכו את בסיס הטירונים בעמק חפר מבושם הפרדסים לגולאג, רק בגלל שידעתי שהביטלס איתי, והם לא יעזבו אותי פה ושם ובכל מקום." (עמוד 66)
בספרו "חומר טוב" מספר יהונתן גפן את הזיכרונות אשר ברר, ערך, ליטש, הבהיר וטשטש בהתאם לצורך למן העת שהשתחרר מן הצבא בשלהי שנות השישים ועבר לעיר הגדולה, תל אביב, ועד לשנות השמונים. שם הספר נגזר כמובן מן העובדה שגפן, כמו כולם בחבורת לול (ורבים בכלל מן הצעירים ברחבי העולם באותה תקופה) עישנו חשיש וניהלו את חייהם בחיפוש המתמיד אחר עוד חומר טוב, ובעצם חומר טוב יותר. האמת, עלילותיו של גפן הצעיר, בן נהלל, בכרך לא ממש ריתקו אותי. עלילות חבורת לול כללו בעיני (ואולי אני שמרן) בעיקר שוביניזם בוטה ויחס משפיל לנשים (וגם לחלק מהגברים), החפצה, שימוש מופרז בסמים קלים (וקשים), מתיחות פוגעות, רוע ואכזריות לשמה. גפן לקח חלק ב"עלילות הגבורה" הללו, בין אם כמשקיף, בין שמאונס ובין שמרצון לעיתים נדירות לא ממש הוסיפו לו חן בעיני. מוטיב נוסף החוזר בספר הוא שירי להקת הביטלס המשובצים בספר, אשר השפיעו על המחבר ועל דור שלם.
הספר כולל גם סגירת חשבונות מאוחרת שלו עם אורי זוהר ואחרים: "לא היה לנו כל רמז שההיפי הצעיר שכתב את "רכבת השלום" יהיה יום אחד מוסלמי פנאטי שיכול להבין מדוע מפוצצים אנשי שלומו אוטובוסים בארץ ישראל. אורי זוהר ברח ליהדות הפנאטית וקט סטיבנס ברח לאיסלם הפנאטי. מעניין אם הם מתכתבים." (עמוד 189) בין הדמויות הנזכרות בספר ניתן למצוא את: אריק אינשטיין ואלונה, אורי זוהר, בועז דוידסון, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, שלום חנוך, מאיר אריאל, יענקל'ה רוטבליט, צבי שיסל וכמובן משפחת דיין לענפיה, ובהם משה דיין.
יש לגפן יכולת צינית-מלנכולית מופלאה לתפוס את המתרחש. כך למשל, כאשר הוא מתאר את מלחמת יום הכיפורים: "שמעתי את הסיסמה שלי ברדיו, לבשתי מדים, נסעתי בטרמפים לנקודת האיסוף שלי בבקעת הירדן, ברחתי מהיחידה המקורית שלי, שלא נראתה לי מספיק קרבית, הצטרפתי לגדוד של קצ'ה, לאוגדה של אריק, ישבנו בכל מיני חורשות וחיכינו שרק יפעילו אותנו, נו? איפה הם כבר?
צלחתי את התעלה, כיתרתי את הארמייה השלישית.
לא לבד, היו עוד כאלה שעשו את זה.
בנים רבים מאוד מהם לא שבו ולא ישובו לגבולם ולא לכל גבול אחר." (עמוד 238)
לא לחינם ששב מן המלחמה כתב גפן את השיר "פחות אבל כואב". במלחמה לחם גפן במסגרת גדוד שנקרא "הצוענים של קצ'ה", גדוד מילואים של הצנחנים עליו פיקד שמעון "קצ'ה" כהנר, מוותיקי יחידה 101 והצנחנים: "קצ'ה באמת אהב את החיילים שלו. הוא לא רצה שנמות, והאמין במילים כמו "דוגמה אישית'. ערב אחד, כשיצאנו לפעול נגד צלפים שירו עלינו מצמרות עצי מנגו, בפרוורי איסמעיליה, שמעתי אותו ממש צועק את המילה "אחריי". לא האמנתי שמישהו באמת אומר את זה. היום אני יודע עד כמה הקצ'ה הזה חשב עלינו, אהב אותנו וניסה להציל אותנו (אפשר לומר שהוא האנטיתזה לאורי זוהר). אבל אז הוא היה בעיניי אדם מסוכן לעצמו ולסביבתו הקרובה. ארזתי את הקיטבג, הסתובבתי והתחלתי לחזור הביתה." (עמוד 239)
בסך הכל ספר נחמד, ששווה קריאה משני טעמים. הראשון, הינו העובדה שגפן מרים את המסך מעל המיתוס שנקרא חבורת לול, כמו גם עוד יוצרים אשר עיצבו את התרבות ואת ההוויה הישראלית באותן שנים. השני, הינו העובדה שגפן כותב נהדר. זה הכל. גם כשהסיפור לא טוב, גם כשהקורא מגיע לנקודה שהוא לא רוצה, לא צריך והאמת, לא יכול להתמודד עם עוד סיפור דוחה על מעשיהם של שיסל, זוהר ואחרים בנימוק הכוזב של "אהבה חופשית", כתיבתו של גפן משאירה אותו מחובר. בהחלט אפשר.
"חומר טוב" מאת יהונתן גפן,
יצא בעברית בשנת 2002,
בהוצאת דביר,
מכיל 264 עמודים.
