ביקורת ספרותית על ההרפתקן סימפליציסימוס התם מאת הנס יאקוֹבּ כריסטוֹפל פון גרימלסהאוּזן
ספר מעולה

---

מכיוון שאני המלצתי להוסיף את הספר לרשימת הספרים באתר, מן הדין הוא שאכתוב עליו ביקורת.


HOMO SUM; HUMANI NIHIL A ME ALIENUM PUTO בן אנוש הנני, ושום דבר אנושי אינו זר לי –
ציטוט של פובליוס טרנטיוס אפר (159-195 לפנה"ס)
מתוך הקומדיה שלו "המענה את עצמו"

לפני מספר חודשים יצא לאור בתרגום ראשון לעברית אחד הספרים הגרמניים הידועים ביותר, שהשפיע באופן משמעותי וארוך טווח על הספרות הגרמנית. הספר יצא לאור בפעם הראשונה ב-1668 בפרנקפורט, והפך לרב מכר. מפתיע בעיניי שהספר תורגם רק לאחרונה לעברית, אך מפתיעה לא פחות העובדה שלמעט רשימה קצרה מאת גלית דהן קרליבך שהתפרסמה באתר "אפוק", לא מצאתי במרשתת ביקורות על התרגום החדש. לדעתי מדובר באירוע ספרותי מהמדרגה הראשונה.
הספר נכתב על ידי הנס יקוב כריסטובל פון גרימלסהאוזן, גרמני יליד 1622, בן למשפחת אצולה פרוטסטנטית שירדה מנכסיה ואיבדה את תאריה. מלחמת שלושים השנים פרצה בזמן שגרימלסהאוזן היה נער צעיר, וסחפה אותו יחד עם כל אירופה לתוך מערבולת ארוכת שנים של אימה רצחנית, ביזה כדרך חיים ומשבר כלכלי עמוק. הספר "ההרפתקן סימפליציסימוס התם" הוא הראשון מבין ה"כתבים הסימפליציאניים" שכתב המחבר על המלחמה ההיא (המלחמה הכוללת הראשונה בהיסטוריה), והוא יצא לאור עשרים שנה לאחר הסכמי וסטפליה שהביאו לסיומה.
הסיפור מגולל את הרפתקאותיו המטורללות ולעתים הדמיוניות לחלוטין של ילד/נער/איש צעיר המטולטל על ידי גורלו העיוור במרחבי השטחים הלוחמים, ועל שלל הטיפוסים בהם הוא נתקל. בתוך כך מציג בפנינו הסופר תמונה רחבה של גרמניה המשוסעת בין כוחות לוחמים שכבר שכחו למה פרצה המלחמה (במקור – מלחמת דת בין הקתולים והפרוטסטנטים), על חיילים שהדרך היחידה שלהם להתקיים היא על-ידי ביזה של התושבים (וכיצד הביזה הזאת משחיתה את הנפש ומובילה לאכזריות מפלצתית, חסרת תכלית וטעם), על השחיתות הכנסייתית מכל הפלגים שמחלחלת לכל שכבות החברה ועל חוסר התוחלת שבמלחמה. למרבה השמחה, גרימלסהאוזן אינו נוקט עמדה לצד זה או אחר מבין הכוחות הלוחמים, ועל כן יש לפנינו לא רק רומן פיקרסקי סטירי, פציפיסטי, מצחיק ואיום, אלא גם מסמך מיקרו היסטורי מרתק, עדות ישירה מאותה מלחמה מהמאה ה-17, פרי עטו של אחד מחייליה, ואף כי הרומן הוא כנראה בדיוני בעיקרו (על אף רמזים שונים שהוא כביכול אוטוביוגרפי), הרי שאין עוררין על כך שהסופר השתתף בפועל במלחמה ותיאר את רוח התקופה כהוויתה.
אף על פי שהספר כתוב בגוף ראשון ומסופר כביכול מפיו של סמפליציוס סמפליציסימוס, הגיבור לא חוסך מאיתנו ולא מסתיר את פגמי אישיותו, וכאלה יש רבים. הספר מתחיל כאשר סמפליציוס הוא תם, נוצרי אדוק ובר לבב עד כדי טיפשות ממש, ממשיך במפגש שלו עם העולם האכזר השואב אותו בחדווה אל אורח חיים שכולל את כל שבעת חטאי המוות פלוס בונוסים, ומסתיים בחזרה בתשובה ובפרישה מהעולם. מצד אחד יש כאן הטפת מוסר לחוטאים ושיר הלל לטוב ולטהור (הנדיר כל-כך בספר), אבל גם ברור מאוד עד כמה גרימלסהאוזן עצמו (שהיה דווקא איש מכובד מאוד, על פי הידוע לנו) מתענג על כל החטא העסיסי הזה שגודש את הספר, ואנחנו מתענגים איתו.
מבין כתביו של גרימלסהאוזן, זהו הספר המפורסם והנפוץ מכולם, אבל ספר אחר שלו ידוע אולי אף יותר בזכות העיבוד החופשי לו זכה מבית היוצר של ברטולט ברכט, "אמא קוראז' וילדיה". המחזה התבסס על ספרו של גרימלסהאוזן, בעל השם הקומפקטי, "סיפור חייה של הארכי-רמאית והנוודת קוראז'" (בגרמנית, השם עוד יותר ארוך) ותורגם אף הוא על-ידי עדו אברבאיה כ"קוראז' הנודדת" (הוצאת כרמל, 2015).
בסוף הספר יש אחרית דבר מעניינת מאת המתרגם, אך לא מצאתי בה התייחסות למלאכת התרגום עצמה. הייתי שמחה לקרוא ביקורת מלומדת שתשווה בין שפת המקור של הספר (מסתבר שב-2007 'תורגם' הספר לגרמנית מודרנית!) ובין התרגום לעברית, שהוא קולח מאוד וקל לקריאה. בכל זאת, המקור נכתב בגרמנית ארכאית שאינה בשימוש כיום.
מומלץ ביותר, מצחיק ביותר, מחריד ביותר, מחכים ביותר, מפתיע ומוזר. הקריאה בספר הזכירה לי את, "דון קיחוטה איש למנשה" של סרוונטס, את "דקמרון" של בוקאצ'ו, ובראש ובראשונה – את "ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן" של רודולף אריך ראספה מ-1785.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על ההרפתקן סימפליציסימוס התם