נהניתי, אבל הוא היה גרוע.
אני כותבת את הביקורת הזאת עם החיוך הכי רחב ומאופק שיש, כי מצד אחד - אני יודעת שזה לא ספר טוב.
מצד שני, באמת נהניתי ממנו, ולא בקטע של- "הוא טראשי וזה כיף", וגם אפילו לא, "גילטי פלז'ר".
פשוט היו בו אלמנטים מסוימים שנהניתי מהם, ואני די עייפה, אבל אני מקווה שאצליח להביא אותם לידי ביטוי בביקורת הזאת.
ה-100 עמודים הראשונים היו זוועתיים.
זה הספר הראשון שאני קוראת מאת מריאנה זפאטה, מישהי שכנראה ידועה כ-"מלכת הסלואו ברן", שזה בעצם אומר שהיא מעדיפה לגרום לדמויות שלה להשתוקק זה אל זה במשך תקופה ארוכה לפני שהיא מאשרת להם לשכב.
תנו לי להגיד לכם כבר עכשיו דבר אחד, בספר הזה אין כמעט שום סקס.
והסקס שיש? - בא בשלב מאוחר מאוד, והוא גם לא משהו.
אז אם אתם מאלה שקוראים רומנים מהסיבות האלה, כנראה שהספר הזה הולך לאכזב אתכם מאוד.
הכתיבה פשוט נוראית, ולא בקטע הרגיל, אני חושבת שגם התרגום גרוע כי יש הרבה משפטים שהם פשוט לא הגיוניים...
אבל ללא ספק, לא יכול להיות שזו רק אשמת התרגום, כי משהו בדינמיקה של ג'סמין(הדמות הראשית) עם הסביבה, המשפטים וההתנהגות שלהם אחד עם השני, לא תמיד עובד.
קצת תחושה של- "אנשים אמיתיים לא מדברים ככה או מתנהגים ככה", זה קשה לשים על זה את האצבע.
יש כל מיני הפתעות, השיחות נשמעות כאילו הן הולכת לכיוון מסוים, ואז הדמויות מתקשרות בצורה מוזרה... מגיבות בצורה שנשמעת לא לגמרי אותנטית וקצת כאילו בנו את כל הדמויות שהם לא ג'סמין סביב ג'סמין, והיא הדבר היחיד שחשוב בעולם הזה.
זה היה איטי מאוד בהתחלה, הרגשתי שאני תקועה בתוך הראש שלה, מרגישה כל צעד ומחשבה שלה ברמה שהיא באמת לא הכרחית עבור קורא, אבל בו זמנית - הרגשתי שאני גם לא באמת רואה את הדברים דרך העיניים שלה.
כאילו שחוש הראייה בכתיבה חסר.
הרגשתי כמו קוראת עיוורת - מכירים את התחושה הזאת?
כתיבת פרוזה טובה צריכה לדבר אל כל החושים של הקורא, חוש הטעם, הריח, ואולי גם לעורר עוד כל מיני תחושות שאולי ייחודיות לרומנים.
אני הרגשתי שאני מרגישה הכל דרך כאבים, נפילות על הקרח, כאבי ראש, מאמץ... והרגשתי את החמימות שיש בין ג'סמין ולאיוואן, כמו גם את העוינות, אבל לא הצלחתי באמת לראות אותם ולהרגיש אותם בדרך שבה רציתי.
זה תמיד הרגיש כאילו ג'סמין לא מסתכלת לאנשים בעיניים המטאפוריות.
אני חושבת שהיה אפילו איזה קטע שבו איוואן אמר שג'סמין צעקה עליו לפני חמש עשרה שניות, ואני לא חוויתי את מה שהיא אמרה כצעקה, כי לא היה שום סימן קריאה או הכרה מצד ג'סמין באיך שהקול של נשמע או במה שהיא מרגישה.
זה מעצבן כשנותנים לך פיסות מידע חשובות, ברגעים מאוחרים מדי, זה קוטע את הרצף, זה גורם לקורא לחשוב ולחבר פאזל בראש במקום פשוט לקרוא, להישאב אל תוך הספר וליהנות מהסיפור.
כתיבה גרועה, אין לי מילים אחרות לתאר את זה, למרות שאולי אני נוקשה מדי בעניין... כי בהחלט קראתי דברים גרועים יותר.
זה פשוט נראה שחסר לסופרת הזאת איזושהי מיומנות, ואני לא מבינה איך זה יכול להיות, כי היא כבר כתבה ספרים לפניו.
-
הבעיה הראשונה שמצאתי בכתיבה, משהו שקלטתי די מהר, היא החזרתיות המעצבנת.
זה פשוט-
באמת מעצבן ומיותר, ואתם לא יכולים אפילו לתאר לעצמכם עד כמה.
למשל, כשמציעים לג'סמין להיות השותפה של איוואן לוקוב, היא לא מאמינה.
והיא לא מאמינה שוב, והיא לא מאמינה, ועמודים שלמים של - "אין מצב שזה קורה אני בטח על סמים".
העלילה לא זזה למשך עמוד שלם, רק כי ג'סמין מפקפקת במה שהיא חווה.
זה מתיש, והחזרתיות הזאת חוזרת על עצמה בכל מיני רגעים, ובעיקר בחצי הראשון של הספר.
איוואן דוחף את האף שלו ואומר לג'סמין מה לעשות, והיא אומרת לו לא, ואז הם פשוט הלוך חזור אומרים פחות או יותר את אותם הדברים...
כן, לא, כן, לא, כן, לא-
אוי אלוקים, אני לא אשקר ואגיד שסבלתי מזה, כי במקרה, אני אוהבת כשגברים בספרים מנסים להגיד לנשים מה לעשות, אבל אני חושבת שעצם זה שזה קורה לפחות ארבע פעמים לאורך הספר, קצת מעיד על חוסר יצירתיות.
אני מבינה שיש צורך להדגיש כמה איוואן חטטן, וכמה ג'סמין עקשנית, וזה שהם בתחילת הספר לא מסתדרים ו"שונאים" זה את זה הופך את זה למעט הגיוני בעיניי שלג'סמין תהיה התנגדות לעשות את מה שאיוואן אומר לה לעשות, פשוט כי הוא איוואן וכי היא לא סובלת אותו.
אבל זה לא באמת היה ככה.
היא פשוט סירבה כי היא סירבה, ולא היה שום הסבר הגיוני מאחורי זה, וכשכן היה הסבר כלשהו שהיא יכלה להשתמש בו - היא לא עשתה את זה!
אז בעיות שיש לי עם סגנון הכתיבה:
1. קריאה עיוורת - אני לא מצליחה לראות את הסביבה ומרגישה כלואה בתוך הראש של ג'סמין.
2. חזרתיות - אני תקועה בתוך הראש של ג'סמין שחושב על דברים יותר מדי ולפעמים גם יודע שהוא מגיב בדרמטיות.
ועכשיו לבעיה השלישית בכתיבה-
3. זרימה גרועה.
פשוט זרימה גרועה, הספר איטי להחריד, כל כך הרבה מחשבות עודפות, וקושי להישאב אל הסיפור.
המחשבות של ג'סמין לא זורמות כמו שצריך, יש איזו פסקה שבין שורה לשורה יש איזה "אהה" כזה שבאמת לא היה לי מושג מה הייתה מטרתו.
יש הרבה דברים שהם פשוט לא ברורים, דברים שג'סמין מדברת עליהם בסגנון "מוצפן" שאמור אולי ליצור מסתוריות, אבל פשוט גורם לבלבול.
הספר הזה נהיה טוב ברגע שמבינים באיזו רמה הוא הולך להיות, ופשוט מקבלים את גזרת הגורל.
אני חושבת שהרבה אנשים שיתחילו את הספר הזה, כנראה לא יסיימו אותו.
אבל לא אני, כי אני קונה את הספרים שלי, מהסיבה הפשוטה שאני לא מסוגלת לקרוא ספרים מהספרייה כי זה יותר מדי קל לפרוש מהם.
ואני לא כועסת על זה שהוא ברשותי, כי לא שילמתי עליו הרבה, ולא יודעת-
בעיקרון קניתי אותו כי נמשכתי לכריכה מאיזושהי סיבה לא ברורה, והמשיכה הזאת לא השתנתה לי אחרי הקריאה.
עכשיו-
מה כן אהבתי?
לא בטוחה.
זה פשוט רומן, אתם יודעים.
מה יש לא לאהוב בסיפור על זוג שיש להם הרבה במשותף?
נכון שהיו כמה דברים שנשמעו לי לא לעניין, אבל הבלגתי עליהם, כי זה רומן... אם איוואן חושב שזה ינחם את ג'סמין אם הוא יגיד שלכל גבר ואישה בחדר תהיה זקפה כשהם יראו אותה עירומה, ואם ג'סמין אשכרה מתנחמת מזה... מי אני שאחשוב שזה מוזר?!
עיקר הספר הוא על ג'סמין והבעיות שלה, שבמקרה, אני גם קצת מזדהה איתן.
אחת מהן זה שהיא מרגישה שהיא הזניחה את המשפחה שלה, ושהיא הייתה יותר מדי עסוקה בעצמה ובקריירה שלה ובעצם איכזבה את המשפחה שלה כי היא לא בחרה בעברה להשקיע בהם יותר זמן איכות.
הזדהיתי גם, ברמה של לבכות קצת בשליש האחרון של הספר, עם איך שהיא מדברת על כמה שהיא אוהבת החלקה אומנותית.
תארו לעצמכם מה זה שיש לכם תשוקה למשהו ברמה שזה הדבר היחיד שמעניין אתכם, ומשום מה - אתם לא מצליחים בו, למרות שאתם ממש טובים בו.
תארו לעצמכם מה זה להיות נכשלים במשהו שאתם אוהבים, ולראות איך החלום שלכם מתרחק מכם בזמן שהעתיד והאי-ודאות שבו, עדיין מאיימים לשתק אתכם.
זה מה שג'סמין עוברת, והעמודים הראשונים של הספר די מדכאים ואפורים, אבל הזדהיתי עם המירמור הראשוני, גסות הרוח וההגזמה שלה.
בנוסף לכך שהיא לא מצליחה כרגע בתחומה, כי השותף הקודם שלה החליף אותה מבלי אפילו להודיע לה, לג'סמין יש גם בעיות אמון.
לראות איך היא לומדת לסמוך על איוואן היה די חמוד.
אין כמעט סקס בספר הזה, ואני אומרת את זה כי מה לעשות - חייב להיות סקס ברומן כזה, כי הקוראים מצפים לזה, אבל מה שכן יש - זה עירום.
פשוט עירום.
לא יודעת, אהבתי את זה שאיוואן יכל לראות את ג'סמין עירומה, בכמה וכמה סיטואציות, ועדיין לא לשכב איתה.
הוא אפילו לא התנהג כאילו הוא מתאפק!
הוא לא תיכנן לנצל את הסיטואציה שבה בחורה שיכורה ועירומה נכנסת מרצונה החופשי למיטה שלו, והיה מסוגל להתנהג בחברותיות וחיבה ועדיין לגעת בה - מבלי לנסות לגרום לעניינים להתחמם ולשכב איתה.
אני כמעט לא יודעת אם יש כאן בכלל מתח מיני או שאני פשוט חסינה למתח שיש ברמה שהוא בלתי נראה עבורי.
מה שאני כן יודעת זה שהם ראו אחד את השניה ערומים, ואהבו את מה שהם ראו, אבל שמרו על מקצועיות והשקיעו בחברות שלהם ולא ברומן.
הרומן לא ממש התחיל בספר הזה, הוא פשוט היה שני אנשים שמתקרבים אחד לשני יותר מדי, כי זה מה שהמקצוע שלהם דורש מהם, ואיכשהו לא אכפת להם מהמגע זה עם זה, והם לא מפרשים את זה בצורה מינית בגלל שהם מחליקים ביחד ורגילים לגעת אחד בשני כל הזמן.
לאורך כל הספר הם פשוט לומדים אחד את השני ואחרי שזה קורה הם מרגישים בטוחים זה עם זה, ואני לא יודעת, זה היה די נהדר מבחינתי.
גם כל הקטע הזה שהוא אומר לה מה לעשות והיא לא מקשיבה...
זה די סבבה, כי הוא לא מנהל איתה יחסים רומנטיים אלא מקצועיים, וכל הפעמים שבהן הוא אומר לה מה לעשות, הוא עושה את זה רק בתור השותף שלה להחלקה, שרוצה לעזור לה ולהיות שם בשבילה.
אז אם יש כאן ניסיון לגרום לאיוואן להישמע קצת רעיל, זה לא הכי עובד, מה גם שהוא טיפוס די קליל והומוריסטי.
אה! שכחתי לציין שמשום מה, הסופרת החליטה ליידע שג'סמין היא חצי פיליפינית בשלב נורא מאוחר בסיפור, בחירה שהיא לא ברורה לי בכלל.
בכללי, יש כאן הרבה בחירות של הסופרת שאני לא לגמרי מבינה.
וזה מוביל אותי לדבר הרביעי שגרוע בכתיבה שלה, והיא הדרך שבה היא מציגה את הדמויות שלה.
יש לה קטע כזה, שהיא תציג דמות מסויימת כלשהי בהמשכים, בחלקים לאורך הספר, ואני באמת לא יכולה לתאר לכם כמה זה מעצבן.
אני אנסה לתת לכם דוגמא:
"בלה בלה בלה", אמרה האישה עם השיער האדום שעדיין נראתה צעירה.
"בלה בלה בלה", אמרה האישה שבשבוע מתחילים איתה יותר גברים משהתחילו איתי כל חיי.
"בלה בלה בלה", אמרה האישה שגובהה 1.52 בהגזמה.
כאילו-
למה את לא יכולה פשוט לקרוא לה אמא שלך?
למה את לא יכולה פשוט לקרוא לכל הדמויות בשמם, במקום לנסות לשלב תיאורים חיצוניים של הדמויות או יותר גרוע, פלאשבקים לעבר של הדמויות, תוך כדי שאת מנהלת איתם שיחה?
אני באה בטענות אל ג'סמין בתור המספרת בגוף הראשון, אבל ברור שהתהיות שלי מכוונות לסופרת ולא לדמות הראשית שלה.
זאת לא דרך לספר סיפור ולהציג דמויות, או לכל הפחות, לא דרך טובה לעשות את זה.
זה פוגע בזרימה, זה מוציא אותי מהרגע, ואחד החטאים הכי גדולים בכתיבה - זה לתלוש את הקורא מהרגע תמורת פיסת מידע לא חשובה.
משהו שכנראה גם אני חוטאת לו, אבל עזבו אותי, אני לא כתבתי ספר שברור שמאות אלפי אנשים יקראו.
אה, והביקורות בכריכה האחורית...
קראתם את החרא הזה?
"אם מישהו היה אומר לי שאני יכולה לקרוא רק ספר אחד לאורך כל חיי, הייתי בוחרת את מלוקוב באהבה. הספר הזה הוא הסיבה שאני קוראת. נקודה.״
״רק לקרוא את הספר לא הספיק לי, הייתי רוצה להזריק אותו ישירות לתוך הווריד.״
״לא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר ועל הדמויות אחרי שסיימתי, עד שהייתי חייבת מייד לקרוא אותו שוב.״
״הדמות של ג׳סמין כובשת. אהבתי שהיא התחילה קשוחה ועוקצנית, וככל שהסיפור התקדם, מריאנה קילפה לאט את השכבות עד שג׳ז התגלתה במלוא רגישותה.״
(אמזון)
הם. לקחו. את. כל. הביקורות. מאמזון.
מה?
למה, ומה לעזאזל עבר להם בראש?
אולי הם חושבים שהקוראים שלהם טיפשים.
קניתי 2 ספרים של מריאנה זפאטה/זאפאטה, הספר הזה תורגם בהוצאת מלודי, והשני בהוצאת אדל.
יש לי תחושה שאדל מתרגמת את המוצלחים יותר של זאפאטה ומלודי את הפחות טובים...
בכוונה שמרתי את השני לאחר כך, כי כבר שמעתי על זה ש-"מלוקוב באהבה" איטי להחריד, דרך האינסטגרם.
"לכבוש את הקיר", הספר השני שקניתי, אמור להיות אחד הטובים שלה, אז טוב ששמרתי אותו לאחר כך כי מכאן דברים יכולים רק להשתפר.
אני מקווה.
-
"לא רציתי שמישהו יטפח על גבי ויגיד לי שהכל יהיה בסדר.
רציתי את הגבר הזה, שאף פעם לא קנה את הזיבולים שלי, שלעולם לא ייתן לי לוותר, והייתה לי הרגשה שגם לעולם לא יוותר עליי.
לעולם לא. גם אם אצרח, אבעט ואגיד לו ללכת לאלף אלפי עזאזל.
השותף שלי. אבל הוא היה יותר מאשר רק השותף שלי. הוא היה החצי השני שלי."


















