ביקורת ספרותית על הערב בשש תפרוץ מלחמה מאת מוטי אשכנזי

---

לספר "הערב בשש תפרוץ מלחמה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003) שכתב מוטי אשכנזי הגעתי בעקבות המלצות מאל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, שכתב בבלוג שלו סקירה מאירת עיניים אודות הספר, וסא"ל (מיל.) דותן רזילי. בספר, שכתב עם אשתו, נורית, ועם הפסיכולוג ברוך נבו, תיאר אשכנזי את חוויותיו כמפקד מוצב בודפסט במלחמת יום הכיפורים ואת המחאה שהוביל לאחריה.

זמן קצר בטרם תקופת חגי תשרי בשת 1973 עלה גדוד המילואים 68 של החטיבה הירושלמית לתפוס את קו המוצבים בתעלת סואץ. אשכנזי, קצין חי"ר יוצא הצנחנים, שירת כסמ"פ של פלוגה ג' בגדוד. בתדריך לפני עליה לקו שאל חייל את המח"ט: "‏מה יקרה אם למרות התחזיות, המצרים החליטו לתקוף בכוח גדול מאוד, כמו זה שיש להם על פי תיאורו של הקמ"ן, כמה מהמעוזים שלנו?" (עמוד 21). המח"ט השיב לו שמדובר "על מהלך עם סבירות נמוכה מאוד. כמעט אפסית" (עמוד 21). המציאות, כאמור, הוכיחה אחרת.

עם העליה לקו חש המחבר מועקה נוכח מה שראה. "כבר שנתיים שאני אומר לכל מי שמוכן לשמוע שהקיפאון המדיני יוביל למלחמה. עכשיו מופיעים הסימנים המשונים האלה. אבל זה רק חרדה סתומה. אין משהו ספציפי שאני מפחד ממנו. מגיע טלפון חוזר מבלוזה. ‏טוענים שהכל תרגיל" (עמוד 49). הוא לא השתכנע. "מה שאני רואה אינו נראה כמו תרגיל. פתיחת פתח בסוללה האדירה שלהם – פירושה תרגיל? אני מבקש מהקמב"ץ לברר לי מתי אוכל לבצע תרגיל חבירה עם מחלקת השריון המוקצית לי כתגבורת ב"שובך יונים". ‏מבקש להכיר את הטנקיסטים ואת הכלים שלהם" (עמוד 49). הקמב"ץ חזר אליו יותר מאוחר. "מתנצל. התרגול תבוצע רק בשבוע הבא. אני מתעקש לבצע תרגולת מינימלית "על יבש" באמצעות הקשר. וכך נעשה. לפחות עשינו – השיריונאים ואנו – מעין חזרה גנרלית. ביצענו התאמת תדרים ותיאמנו את השלבים לשיתוף פעולה" (עמוד 49).

בשעה 13:30 ב־6 באוקטובר קיבל אשכנזי טלפון ממפקד הגדוד, סא"ל אמיר ראובני כמה ימים קודם התריע אשכנזי בפני המג"ד על חששותיו מפני מלחמה והצטייר בעיני האחרון, קצין קבע יוצא חטיבת גולני שפיקד על הגדוד במינוי חירום, כאלרמיסט ללא הצדקה. והנה, לא חלפו ימים ספורים, והתברר לראובני שאשכנזי צדק. "מוטי, בשש בערב תפרוץ מלחמה טוטאלית" (עמוד 59), בישר לו.

סירובו של אשכנזי לשקוע בשאננות, הקפדתו על קיום תרגולות והעירנות שהפגין הוכיחו את עצמם במלחמה. "אני מבין – אולי בפעם הראשונה מאז נעשיתי מפקד – שהאחריות מוטלת עלי. היא שלי בלבד. וזו אחריות קשה מנשוא. לא רק לחיי אנשי מגדוד 68, אלא גם לתותחנים הצעירים, וגם למלחים שעד לפני שבועיים לא ידעתי מי הם בכלל – האחריות לחייהם של כולם מוטלת עלי" (עמוד 95), כתב.

הכוחות במוצב שבפיקודו ובכלל זה, לוחמי החי"ר, מחלקת טנקים שהגיעה כתגבורת, אנשי חיל הים והתותחנים (וכמובן הכלב פנג), ניהלו לחימה עיקשת כנגד כוחות השריון והקומנדו המצריים שצלחו את התעלה. כשגיחה שאנשיו ניהלו דיון בשאלה האם להיכנע או לברוח הודיע להם אשכנזי: "רבותי, ‏כל הזמן שאני חי ושלם, אני המחליט. אם אני אפגע – גימל, הסגן שלי יחליט. אם הוא ייפגע – תוכלו לקיים הצבעה. ההחלטה שלי היא להישאר כאן. כאן נלחמים. לא זזים מטר" (עמוד 95).

אמנם, מעוז בודפסט "נהנה" מתנאים שהקלו במידת מה על עמידת אנשיו. המעוז היה מבודד יחסית עם דרך גישה סלולה אחת, ציר "מכפלת", ולא הוקם על שפת תעלת סואץ כמו שאר המעוזים. הוא נבנה על רצועה צרה, שהפרידה בין ביצות שהוצפו לעתים לים התיכון. אשכנזי שניצל יתרונות אלו ופיקד בקור רוח על הגנת המוצב הצליח לבלום את הכוחות המצרים. המוצב בפיקודו היה המעוז היחיד שלא נכבש ולא פונה במהלך מלחמת יום הכיפורים.

לאחר המלחמה הוביל אשכנזי את המחאה כנגד הממשלה. תחילה לבדו, בהמשך הצטרפו מפגינים נוספים. אחד הבולטים שבהם היה אסא קדמוני, שעוטר על גבורתו במלחמה בעיטור הגבורה. "השמועה סיפרה, כי אסא ועוד שלושה צנחנים פצועים עצרו לבדם, במבנה תחנת הרכבת של סרפיאום, גדוד מצרי במשך ארבע שעות קריטיות. אנו מצויים ארבעה חודשים אחרי המלחמה ואסא כבר נודע בקרב הצנחנים בסדיר ובמילואים כיורשו של מאיר הר־ציון האגדי, שניהם חיילים אולטימטיביים. להצטרפותו למחאה ולמפגינים בשלב קריטי זה יש הד משמעותי בקרב הלוחמים לשעבר" (עמוד 166). אסא, ציין, היה עצמאי מאוד, אך ניתח באופן חד את המציאות והיה נחוש לא פחות ממנו להביא לכך שהדרג הפוליטי ייקח אחריות על המחדל ויתפטר.

אולי הקטע החזק בחלק זה בספר היה תיאור פגישתו של אשכנזי עם שר הביטחון משה דיין. דיין, כתב, לעג לטענותיו ושאל אותו מאיפה היומרות שלו לחשוב שמותר לו בכלל לדבר אליו כך, לא כל שכן לתבוע ממנו להתפטר. "הן נובעות מכך שכאשר החיילים שלי ישבו מכווצים בבונקרים במעוז בודפסט ושאלו למה לא באים לחלץ אותם, אמרתי להם: תסמכו על דיין. הוא לא יפקיר אותנו. הוא לא יפקיר את אורקל ולחצנית ולקקן ומצמד. הוא בוודאי רואה את תמונת הקרב הכללית. אתה היית אלוהים בשבילנו, דיין. כעת אינך אחראי למצב המדיני שהביא את מצרים למלחמה, אינך אחראי למצב הדפוק של ההכנות ולציוד הירוד של צה"ל, אינך אחראי למחדל המודיעיני, אינך אחראי לתכנון האסטרטגי של מתקפות הנגד, בקיצור אינך אחראי לכלום. אלוהים בורח מאחריות" (עמוד 173), אמר. דיין שתק.

באסופת המאמרים "על המנהיגות הצבאית" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) כתב בשעתו הרמטכ"ל, אביב כוכבי, מאמר שבו מנה שבעה כללי יסוד למנהיגות ביחידות שדה. הכלל השישי, ציין, הוא הקפדה על גישה אישית ואנושית. השביעי, שבלעדיו אי־אפשר, הוא דוגמה אישית אשר "יוצרת הזדהות ומהווה מודל לחיקוי, וככזו היא האמצעי הטוב ביותר לשיפור" (עמוד 69).

דוגמה אישית, כתב, "באה לידי ביטוי בדברים הקטנים ביותר, החל מהאופן שבו מפקד אוכל, מקשיב ופתוח לדברי ביקורת, דרך האופן שבו הוא מתמודד עם התנהגות חריגה, וכלה בקפדנותו בענייני מקצועיות, בחריצותו, באומץ ליבו ובהתנהגותו בשעת לחץ" (עמוד 70). ועוד עצה אחת היתה לו. אם המפקד, כתב אז, "יאמץ לעצמו את הכלל של "כל הזמן מוטרד", הוא יצליח עוד יותר. הוא יבדוק מה עוד לא סגור, מה עוד לא תואם, מה הובן לא נכון ומה יכול לעבור שיפור נוסף. "להיות מוטרד" פירושו להיות ההיפך מזחוח, ההיפך משבע רצון, ולרצות לממש מצוינות" (עמוד 70).

אשכנזי מימש כללים אלו, אחד לאחד. בהתעקשותו להיות "כל הזמן מוטרד" למעשה הציל את חיי אנשיו והבטיח את עמידת המוצב במלחמה. הוא הוציא מתחת ידו ספר קצר, שהוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה, שתופס את הקורא ולא מאפשר לו לחדול מן הקריאה עד לסיום הספר.

אך הספר אינו רק ספר מלחמה מרתק שממחיש את סכנת ההיבריס שבה נוטים ללקות צבאות מנצחים ואת בדידות המפקד. חלקו השני של הספר מתאר יפה את חשיבותה של מחאה אזרחית. החוזה בין האזרחים למדינה ומנהיגיה אינו חד־סטרי, וכאשר המדינה היא המפרה אותו מחובתם של האזרחים לתבוע ממנהיגיהם הנבחרים אחריות. מוטי אשכנזי הוכיח במעשיו שהוא לא רק מפקד למופת אלא גם אזרח כזה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על הערב בשש תפרוץ מלחמה