ביקורת ספרותית על אדם הולך הביתה מאת יורם עשת-אלקלעי
ספר מעולה

---

מבין הספרים שהתפרסמו על מלחמת יום כיפור כסיפור אישי, אפשר להמליץ על רבים וביניהם על קצה המזלג: "אש" של יובל נריה (בעל עיטור הגבורה), "סיפור מלחמה" של רון זהר ו"בשדה הקרב של הזיכרון" מאת תומר לויסמן שכבר סקרתי כאן באתר.
על סיפורו של יורם עשת-אלקלעי אפשר לקרוא בכתבה שהתפרסמה בסוף שבוע זה ב"ישראל היום". בין היתר מופיעות שם תמונות של יורם הפצוע שצולמו בזמן אמת בתאג"ד ואינן מופיעות בספר.
הספר עצמו עוסק ברובו בתהליך ההתמודדות לאחר פציעת הראש הקשה של יורם מעבר לתעלה. כשהוא מתעורר הוא אינו מצליח להבין מיהו האיש שמנסה לומר מילים ואינו יכול לזכור איך. הספר מלווה את תהליך השיקום המייסר והמתסכל צעד אחר צעד. הן בתיאור הארועים הרודפים זה את זה כשאף אחד לא יודע להגיד לאן זה מוביל ומה הלאה. המשפחה, בת הזוג שפתאום מוצאת את עצמה לצידו של אדם אחר מזה שהכירה, שהפך לתינוק שצריך ללמוד מחדש ללכת. ההורים, אנשי המקצוע, החברים למחלקה והכל בתוך אוירת ההלם הכללית של אחרי המלחמה. ספר מרתק הן כספרות, הן כסיפור התמודדות אישי ומשפחתי והן כתיעוד של דור. באחת הסצנות מגיעה למחלקה ראש הממשלה גולדה מאיר. אחד הפצועים נופל על הריצפה ומתחיל לחבוט בה ללא שליטה ויורם ממלמל לעברה "תראי מה עשית!". בלי להכנס לויכוח על אחריותה של גולדה להפתעה הצבאית והמדינית (וזה לא שחור לבן כמו שנדמה), יש כאן רגע של התפוצצות שמתמצת את הטרגדיה. היום יורם עשת-אלקלעי הוא דוקטור לגיאולוגיה ופרופסור באוניברסיטה הפתוחה, בלי חלק גדול מהאונה הימנית במוח. סיפור מופלא של כוח רצון ואהבה.

» ביקורות נוספות של קיבוצניק
» ביקורות נוספות על אדם הולך הביתה