ביקורת ספרותית על גני תל אביב התלויים - שירים לדן דאור - ריתמוס # מאת אלי הירש
ספר טוב

---

"שָׁלוֹם לְךָ יָדִיד. אֲנִי נִפְרָד
וְלֹא נִפְרָד, כִּי לֹא אוּכַל לָלֶכֶת.
אַתָּה נָשַׁרְתָּ וַאֲנִי נִשְׁאָר
כְּשֶׁלֶד שֶׁל אִילָן מֻכֵּה שַׁלֶּכֶת."

ב-30 בדצמבר 2009 נפטר הסינולוג והמתרגם דן דאור מדום לב במהלך אירוע שהתקיים באוניברסיטה העברית לרגל השלמת סדרת ספרים של תרגומי הפילוסופים הסינים הגדולים. מי שהחל את דרכו כסטודנט למתמטיקה, נשבה בקיסמו של המזרח הרחוק והפך למתרגם של ספרות סינית. הוא נמנה עם מקימי הוצאת "חרגול" ונודע כמו"ל שמְבַכֵּר איכות על פני רווחים.

אלי הירש פגש את דן דאור לראשונה בחוג לפילוסופיה בסוף שנות השמונים ומאז הפכו לחברים קרובים ודרכיהם לא נפרדו עד למותו של דאור. הם היו שותפים לעשייה בעבודתם בעיתון "העיר", בתרגומיהם להוצאת עם עובד (הם תרגמו יחד את "מר ורטיגו", למשל) והמשיכו לעבוד בצוותא גם בהוצאת "חרגול".

הספר הזה הוא דרכו של הירש להפרד מרֵעוֹ שהלך לעולמו. כמעט כל השירים בספר מוקדשים לדן דאור ומביעים את עומק הקשר ביניהם, שהוא דוגמה לחברות נדירה של מי ש"הבין לצליליו". הירש רואה בשירים דרך להחזיק את זכרו של ידידו בחיים, והוא כותב: "מסוכן להפסיק לכתוב שירים", כאשר מאחורי אמירה זו עומד החשש שמא הפסקת הכתיבה תוביל לכך שזכר החבר יתפוגג אל תוך ערפל השיכחה. יש בספר שירי זכרון, געגוע וקינה עמוקה אל החבר שעזב והשאיר אותו לבדו עם חור גדול בלב השותת שירים. הירש מתאר את דאור כאדם חכם וסקרן שהוא מעריך את יכולותיו ואת אופיו וכמי שהוא מקבל ממנו השראה. על פי שם הספר, נראה שהוא מתייחס אל דאור כאל אחד מפלאי תבל.

"הָיִיתָ רָחָב פִּי רִבּוֹא מִמָּה
שֶׁרָאִיתִי בְּךָ, וַאֲנִי
רַק פֶּלֶג אֶחָד מֵרִבּוֹא נְחָלִים
שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתְךָ כְּנָהָר."

לעיתים יש ביניהם מחלוקות, אך החברות היא גדולה כל כך, שאין בהן כדי לפגוע ביחסים ביניהם. הכתיבה של הירש היא מליאת רגש וכוללת ביטויים מאוד יצירתיים. יש בה ניחוחות מהמזרח, כמו גם מתל אביב וממקומות אחרים. באחד השירים הוא מבקש מדאור להביא עם שובו מהמסע את פרח הפְרַנְגִ'יפָּנִי, כך שהשממית הצעירה שבביתו: "תִּשְׁאַף מְלוֹא רוּחָהּ הַכְּסוּפָה / אֶת יָפְיוֹ שֶׁל שׁוּבְךָ בִּדְמוּת פֶּרַח".

לא כל השירים דיברו אלי, כפי שקורה בכל ספר שירה שקראתי. לא הצלחתי להתחבר, למשל, לרעיון של שימוש במילות פתיחה של משוררים אחרים בכמה מהשירים, למרות שניתן להם הקרדיט. התחושה היתה מוזרה:

"הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי?
לֹא רָחֵל אֲנִי, לֹא דּוֹדִי אַתָּה.
הֲתִזְכֹּר? בִּבְּהוּג', בְּקַצְוֵי עוֹלָם,
בֵּין שִׂיחֵי הַגַּן קַו שֶׁל אוֹר נָטָה."

אני סבור שיש להירש קול ייחודי ומרגש שעומד בפני עצמו, ואין שום צורך מבחינתו להשתמש בשורות של משוררים אחרים.

אלי הירש, בקשתך נענתה. קראתי את שיריך וחייכתי...וגם אהבתי ונעצבתי, התרגשתי, נמלאתי פליאה ונפעמתי.

מרטיאליס כתב:
"יֵשׁ בְּסִפְרִי שִׁירִים טוֹבִים גַּם בֵּינוֹנִיִּים, אַךְ
רֹב שִׁירָיו רָעִים, הֵן זֶה מִשְׁפָּט סִפְרֵי־שִׁיר."

אין ספק שאצלך המצב טוב בהרבה. בין השירים תמיד אפשר למצוא גם גְּוִיּוֹת, ונראה שלאף משורר אין דרך להמנע מכך, אך היו הרבה יותר עוללים בוכים וגם כמה צוחקים.

אלי הירש הוא תגלית נפלאה מבחינתי. איך לא הכרתי אותו עד היום ?!
הספר מקסים ומומלץ לאוהבי שיר שרוצים להתפעם משירים מעניינים ומלאי רגש. אוהבי המזרח הרחוק יפיקו מהם הנאה מרובה עוד יותר.

פרידה של אלי הירש מדן דאור:
https://www.elihirsh.com/?p=1715





*** שני שירים לדוגמא ***





- ניבים גנובים

שְׁנֵי דִּמּוּיִים חוֹמְקִים שֶׁנִּפְלְטוּ מִפִּיךָ
בְּהֶסַּח הַדַּעַת וְתֵאֲרוּ אֶת יַחַסְךָ אֵלַי:
אֶחָד - אֲנִי אָדִישׁ וְאַכְזָרִי כְּסֶלַע.
שֵׁנִי - הָרֹךְ שֶׁלִּי חוֹדֵר לָעֲצָמוֹת.

אֶחָד לִטּוּף שֶׁל אַהֲבָה
שֵׁנִי סַכִּין שֶׁל כַּעַס.
אֶחָד כָּזָב מָתוֹק כִּדְבַשׁ
שֵׁנִי אֱמֶת מָרָה כְּלַעֲנָה.

וְקָשֶׁה לִי לְהַחְלִיט
מִי הוּא מִי, מָתַי
פָּצַעְתָּ וּמָתַי נִפְצַעְתָּ,
מָתַי חָנַנְתָּ וּמָתַי חָרַצְתָּ דִּין.

הַכֹּל בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, אֲנִי יוֹדֵעַ.
הַשְּׁנַיִם לֹא הָיוּ אֶלָּא נִיבִים
גְּנוּבִים, פְּלִיטֵי הֶקְשֵׁר - אֲבָל אֶצְלִי
הֵם נְצוּרִים כִּשְׁנֵי פִּצְלֵי אִיחָד*.

* את המילה 'אִיחָד' לא תמצאו במילון. בהקדמה לספר "108 שירים מן הקלאסיקה הסינית" כותב דן דאור שהוא המציא את המילה הזאת כתרגום לאבן החצי־יקרה שנקראת בשם Jade. דאור ראה את השם העברי, ירקן, כשם לא מדויק, משום שהאבן איננה תמיד ירוקה, ויש בכך כדי להטעות, למשל, בביטוי "דרקון הירקן הלבן".


- תשבץ

הַבְּדִידוּת שֶׁלִּי כְּפוּלָה, אַתָּה מֵבִין,
לִכְתּוֹב לְךָ שִׁירִים וּלְפַחֵד
שֶׁלּא תּאהַב אוֹתָם, אַךְ גַּם לָדַעַת
שֶׁלּא תִּקְרָא אוֹתָם, שֶׁאֵין עוֹנֶה.

לָשִׁיר זוֹ מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֵן
עַל אַף שֶׁהַתַּשְׁבֵּץ חוֹצֶה כְּאֵב,
אַךְ הַכְּאֵב שֶׁל כְּמִיהָתִי אֵלֶיךָ
חוֹרֵךְ לִי חוֹר בְּקַרְקָעִית הַלֵּב.

וְהוּא דּוֹלֵף, הַחוֹר, דּוֹלֵף שִׁירִים,
וְאֵין לִי שׁוּם מֻשָּׂג אֵיךְ לְהַפְסִיק.
הוֹ יְדִידִי, תַּגִּיד, אֵיךְ לא יָדַעְתִּי
שֶׁבְּמוֹתְךָ אֶהְיֶה כָּל כָּךְ בּוֹדֵד?

כָּל שִׁיר דִּמְעָה, כָּל שִׁיר חָרָךְ דּוֹלֵף
וְתַדְהֵמָה – חֶרְפַּת הַהַכָּרָה
שֶׁבְּמוֹתְךָ אַתָּה אָהוּב כְּמוֹ בְּחַיֶּיךָ:
שֶׁבְּמוֹתְךָ צִוִּיתָ לִי כְּאֵב.


εϊз

» ביקורות נוספות של פרפר צהוב
» ביקורות נוספות על גני תל אביב התלויים - שירים לדן דאור - ריתמוס #