ביקורת ספרותית על הדרך הצרה לאוקו מאת מאצואו באשו
ספר מעולה

---

קול קורא לנדוד, לנדוד


"האביב הגיע, והיה ערפל באוויר, אלי הנדודים כישפו אותי שאחצה ואלך אל מעבר למחסום שיראקאווה, ולא היה בי עוד כוח לעצור במחשבותי. רוחות הדרכים קראו לי, ולא יכולתי עוד לחשוב אלא על המסע." – מאצוּאוֹ בּאשוֹ

בשנת 1689 יצא הנזיר והמשורר, מאצוּאוֹ בּאשוֹ, למסע של כחמישה חודשים וכאלפיים קילומטרים ברחבי יפן, בלווית תלמידו, סוֹרָה קאוואִי. תאוות הנדודים בערה בו והוא השתוקק ללכת בדרכם של נזירים קודמים שראה בהם דמויות לחיקוי, כמו זוֹגה (נזיר בן המאה העשירית, שהתחזה למשוגע כדי להתחמק מכל קידום בהיררכיה הדתית ומכל מעורבות בפוליטיקה שבה), או אחד המשוררים הנערצים עליו מהעבר, סאיגיוֹ (נזיר ומשורר בן המאה השתים־עשרה שעסק בשירתו במסע ובנדודים).

המסע המתואר בספר הזה אינו מסעו הראשון של באשו. קדמו לו ארבעה מסעות. ייתכן שמה שגרם לו להתחיל לצאת למסעותיו היא השריפה שהיתה בעיר אֶדוֹ (טוקיו של היום) בשנת 1682 , שהגיעה עד לביתו וגרמה לו לתפישה שאין לאדם מקום של קבע בעולם; ייתכן שהסיבה לכך היתה רצונו להפיץ את סגנון שירת ההאיקו החדיש שלו וייתכן שהסיבה היתה אחרת. בכל מקרה, כשנה לאחר השריפה באדו הוא יצא למסעו הראשון. במסע המתואר בספר הזה הוא מבקר במקומות שידועים בנופיהם המרשימים, או שהם בעלי חשיבות היסטורית, דתית או תרבותית, ואף מבקר בביתו של מורה הזן שלו, בּוּצ'וֹ.



סגנון הכתיבה, השירה ו"הכרית הפיוטית"


הספר כתוב כיומן מסע הכולל קטעי פרוזה פיוטיים המשולבים בשירי האייקו, ויש קשר הדוק ביניהם. בכתיבתו משתמש באשו בארמזים רבים למאורעות היסטוריים, לשירים של משוררים יפנים וסינים, לסיפורי מיתולוגיה, אגדה ורומאנים מפורסמים, למאמרות של קונפוציוס ולהצגות מוכּרות. הוא מתייחס למנהגים ולחגים יפניים, כגון חג הבנות (חג הבובות) וחג הבנים, תלבושות, פולחן ובניית מקדשים. יעקב רז מסביר שבאשו משתמש פעמים רבות במה שמכונה בשם "אוּטה-מאקוּרה" ("כרית פיוטית" או "כרית שירה") – ציון שמו של מקום שמעורר את זיכרם של אירועים היסטוריים שקרו בו, ומעלה רגשות הקשורים אליהם. הקורא היפני המשכיל בן תקופתו של באשו כנראה הכיר את ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים האלה. לשמחתו של הקורא הישראלי המודרני, יש בספר הזה לא מעט הסברים שעוזרים להבין את רוב ההקשרים.
מלבד ההסברים מאירי העיניים המלווים את הפרקים ישנה גם אחרית הדבר שכתב יעקב רז ובה הוא מרחיב על חייו של באשו, מסביר מונחים שונים הקשורים לשירת ההאיקו ולשירה יפנית בכלל, ונותן דוגמאות מעניינות לביטויים שלהם בשירת הטנקה, הרנגה וההאיקו.

הספר מעוטר בציוריו של המשורר והצייר יוסה בוסון, אשר שובצו בקטע היומן המתאים: "הדרך הצרה לאוקו", 1779 (תקופת אדו), פרגוד בן שישה חלקים, דיו וצבע בהיר על נייר. הפרגוד נמצא כיום במוזיאון יאמאגאטה לאמנות, יפן.

אפשר לראות את המסלול המתואר בספר, כולל הקטעים מתוך הספר הזה וגם קטעים מתוך יומנו של סוֹרה, חברו של באשו למסע, ובליווי תמונות מהאיזור: https://cutt.ly/BXNxBVF

הספר כתוב בצורה פיוטית, המזמינה קריאה איטית, ויתאים למתעניינים "כבדים" בשירה יפנית ובשירת המזרח בכלל, שהדרך לא אצה להם.






****** דוגמאות ******





- דוגמא לשיר האיקו המופיע בסיום הפרק שלא ניתן להבין את משמעותו ללא קטע הפרוזה שקודם לו:
"את האִירוּסִים
קלעתי לי לרגלי –
שרוכי סנדלים"

השיר נראה פשוט, אבל הכוונה אינה מובנת. בפרק הזה באשו מגיע למקום שנקרא סֶנדאי והסתבר שזה היום הרביעי של החודש החמישי על פי לוח השנה היפני, שבו נוהגים לקשט את הגגות באירוסים כחולים כדי לסלק רוחות רעות וגם בשל יופיים של הפרחים. כאן באשו וסורה פוגשים אמן הדפסים שנותן להם במתנה ציורי נופים וסנדלי קש שרצועותיהם צבועות בצבע כחול עמוק. אם תקראו את השיר כעת, תוכלו להבין את החוויה שהוא מתאר בכמה מילים. מעניין שהשיר הזה נראה כסותר את התפישה שמילות שיר ההייקו הן ישירות ופשוטות, משום שיש כאן שימוש במטאפורה.

- דוגמא לקטע פיוטי של באשו שהאיזכור לשיר אחר מוסיף לו עומק.

באשו:
"ישבתי לנוח רגע על סלע, והנה מולי עץ דובדבן, רק שלוש אמות גובהו וניצני פרחיו פתוחים מעט. כמה נגע הדבר לליבי שהפרחים המאחרים האלה לא שכחו את האביב, אף שהיו קבורים תחת השלג. דומה שגם פרחי השזיף נתנו ניחוח כאן מתחת לשמים הבוערים. נזכרתי בעצב בשירו של המורה הגדול גיוֹסוֹן, והעץ קסם לי יותר."

שירו של גיוסון מתוך הקובץ "קניושו":
"כמה נוגע ללב / עץ הדובדבן בהרים / מלבד הפרחים / איש אינו מכיר אותי."

εϊз

» ביקורות נוספות של פרפר צהוב
» ביקורות נוספות על הדרך הצרה לאוקו