אנחל הוא מורה בספרד של שנות השלושים. כשאנחנו פוגשים אותו הוא כבר לא מורה, הוא נמלט על נפשו עם 3 חברים לאחר שכוחות "הרפובליקה" הובסו ע"י כוחותיו של פרנקו.
הספר מספר את סיפורם של ארבעת החברים הנמלטים מרודפיהם להרי קנטבריה שבצפון ספרד וניצודים ביום ובלילה, בקיץ ובחורף במשך 9(!) שנים ע"י אנשים אשר היו שכניהם לפני המלחמה.
זה אינו סיפור על אידיאולוגיה, על פרטיזנים או לוחמי חירות הנלחמים בשלטון רודני, זהו סיפור על בדידות, על עצב, על ניסיון למצוא סיבות להמשיך ולחיות כמו חיה - במערה מאולתרת או בבור מוסווה באסם בלי לראות אור יום. להמשיך לחיות למרות כל הסבל שנגרם לקרובייך כתוצאה מהמרדף אחריך.

"אף-על-פי-כן עבר זמן רב עד שהסתגלתי אליו. בהתחלה הייתי מסתובב מצד לצד מתחת לשמיכות, מתקשה לשאת בכוחותי הדלים את כל כובד משקל בדידותו. הייתי מתעורר בלילות מבוהל מחמת נשימתו הקרובה, נשימת חיה אורבת, ופעמים רבות נטשתי את המערה ושוטטתי בהר, בלי כיוון ובלי מטרה, בנסיון לשכוח את טירוף שלמותו. עד אשר בהדרגה נאלצתי להודות, כי אין לאל ידי וכי בשום דרך לא אוכל להיפטר מנוכחותו ומחברתו. עד אשר בהדרגה נאלצתי לקבל את השקט כחבר היחיד שנותר לי.
כיום הוא הטוב בבעלי-בריתי במאבקי הממושך במוות. ככלב הוא יוצא לקבל את פני עם שובי, עד פתח המערה."

זהו סיפור עצוב מאד המסופר בפיוטיות ובדמיון רב ונקרא בנשימה עצורה. יכולתי לדמיין את עצמי רץ ביערות ומשקיף על הכפרים מגובה ההר ביחד עם אנחל וחבריו.

אסיים בקטע מאחרית הדבר:
"...נוצר באמצעותם ריבוד, המטשטש במכוון את הגבול בין הסיפורת לבין השירה, בין המציאות ובדיותיה לבין קסם החלום. צלילות הבעתו של לימסארס ורהיטותה המרבית, וכמותן גם דיוק הניסוח ושלמות הסגנון המיוחד מאפשרים לסופר לתאר במלוא העוצמה את כוחו של הדחף לחיות, את הייאוש במצבו של הנרדף ואת מידת הרוע והאלימות החייתית, שבעטיין נאלץ אדם לנהוג כזאב, כאוח וכחולד ולהעדיף לפעמים חברת פרות ועזים על פני חברת אנשים."

הספר הנפלא הזה לא יוצא לי מהראש. הכתיבה הפיוטית של לימסארס המתייחסת לנופי הטבע הקשוחים של הרי קנטבריה ולאנשים הנאלצים למצא בם מחסה מפני רודפיהם חסרי הרחמים לאחר שנוצחה ההתנגדות של הרפובליקנים לעליתו של הרודן פרנקו. מצוד אכזרי בלתי מתפשר אחרי המורדים המובסים ואחרי כל מי ששיתף עימם פעולה ואלה היו בעיקר קרובי המשפחה המסכנים שנתקעו בין רצונם לסייע ליקיריהם ובין הצורך להגן על חייהם ורכושם. מיותר להגיד שזה לא ממש הצליח להם. לימסארס מצליח הייטב להעביר את תחושת הנירדפות והרצון הנואש לשרוד. דוגמא לדרך הביטוי המיוחדת שלו אני מצטטת דוגמא אחת מרבות שיכולתי: "אני מתרומם בכבדות מערימת הצמר והעלים שישנתי עליה. ידי הנוקשות נפוחות מקור, ובקושי יש בכוחן להחזיק את הבקבוק שמושיט לי רמירו בחושך." קח שתה. זה יעזור לך לגרש את הקור." אני תר אחר המשענת הקפואה של הסלע וחולץ את פקק הבקבוק. היי"ש חורש בגרוני ערוגה של אש. היי"ש הוא נהר ברזל המתנפץ בזעם על קשתות החלום ומחפש בזיכרוני את השריד הכאוב של הלילה." לימסארס לא פוסח על השינויים שחלים באדם נרדף שבעצם נמצא ליד ביתו כל הזמן אך מסתכן בחיו ובחיי אהוביו אם רק ינסה לבוא עימם במגע. הקירבה הזו המתסכלת אף מגבירה את תחושת המרחק הבילתי עביר. האיש הרדוף שנאלץ להתקיים כחיה שכלבי הציידים בעקבותיה הופך בתודעתו יותר ויותר דומה לחיה. ושוב מובאה (כי הטקסט ניפלא). "האוח. אתה כבר קורא בדיוק כמוהו." "כן, כמובן," עניתי,נשען יגע על הקיר,"ואני רץ כמו צבי, שומע כמו ארנבת ומתקיף בעורמה של זאב. אני החיה הכי חיה בכל ההרים האלה." ולבסוף כשאחרון הנרדפים נותר לבדו הוא אומר על עצמו: " שזה מכבר נהפכתי לחיית פרא אמיתית. חיית פרא, המזדחלת תחת כובד הלילה כדי לגנוב תרנגולת באיזשהו לול רדום או כדי לעוט על כבשה שהתרחקה מעדרה. חיית פרא, שקירבתה מבהילה אנשים וחיות. שרץ - שמא יש שם אחר להקרא בו?"
רמת ההזדהות שלי עם הסיפור הייתה מוחלטת הספר יפהפה למרות תוכנו הקשה. והשאלה האם מותר האדם שוב מהדהדת.

כתוב טוב ומעניין