ביקורת ספרותית על חזרה מאת רחל היימן
ספר מעולה

---

הספר, שכולו מסופר בקול נשי, בנוי משלושה חלקים: את, היא, אני. הוא יכול גם להיקרא כשתי נובלות, כשכל אחת יכולה לעמוד בפני עצמה, כשהחלק השלישי הוא סוג של ממואר, וכזה החותם את הסיפור.

שלושה דורות של נשים, שלושה קולות, אבל נושא הספר תמיד רלוונטי, הוא חוצה שנים וגילאים והוא בין דורי. הוא על אהבה וזוגיות, על נישואים, על אמון, ועל אמת ושקר, ועל החמקמקות השברירית שבין זה לזה. על מה שאנחנו בוחרים להאמין, גם אנחנו רואים ויודעים אחרת. כי כשהלב רעב, הוא אוכל גם שקרים.

יש סיפורים שאני קוראת ובמשך כל הקריאה יש מילה שמזמזמת לי בראש כמו יתוש טורדני. כזו שעוטפת את הסיפור ומזקקת את התוכן לתוכה של המילה הזו.
חשד. זו המילה שליוותה אותי הפעם.

חשד זה דבר נוראי.

לפעמים עדיף את הכאב הצורב והוודאי של הידיעה, מכאיבה ככל שתהיה - אך ברורה. בסופו של דבר הכאב ייחלש עד שיתפוגג. וגם אם ישאיר צלקת, הצריבה כבר לא תשרוף כל כך. היא תישאר רק כהד עמום. אבל הוודאות לכשעצמה היא ברכה. היא שחרור. לעומת החשד שהוא כמו הפרונקל הזה שפתאום גיליתם , ומה שלא תעשו, ובכל מצב תרגישו את הנוכחות שלו. מציקה. מטרידה. לא תוכלו להתעלם מחיצי המחשבות שהוא שולח לכם ללא לאות. השיוט הזה על התפר שבין הוודאות לחוסר וודאות הוא מתיש.


בסיפור את מובא סיפורה של הסבתא. היא הגיעה ממשפחה ירושלמית שדיברו בה לדינו ושמעו פיוטים. והוא הגיע מאירופה הקרה, מגרמניה. מבית ששמעו בו מוזיקה בלי מילים. שניהם ברחו ממשפחותיהם והתחברו זה לזה. אך לא היתה נקודת השקה ביניהם. וגם אם היו לבשר אחד - הנשמות שלהם היו תועות ומעולם לא התחברו לישות אחת. האיש שלה עם העיניים הבהירות וטבעות החותם היה אורז מזוודה אחת לכמה חודשים והיה נוסע לארץ ההיא שעזב. כך סיפר. עד שהבינה אחרת.
בסיפור השני, היא, מובא סיפורה של הבת. היא חושדת בבעלה שיש לו עוד חיים חוץ ממנה. אולי אהבה. אבל יש משהו . חיזוק לחשדות האלה קיבלה משלושת ילדיה. מכל מיני רמזים שאספה היא יוצאת למסע אחר האמת. גם היא כמו אמה לפניה, שתיהן נשואות לגברים שסיפקו להן חשדות באופן תדיר. והן, מה יעשו עם זה? הרי זה כמו כדור לוהט בידיים שלהן. אם לא ירחיקו אותו הלאה, ישרוף את ידיהן. ואם יגלגלו אותו הלאה מהן, מי יודע לאן ייקח אותן. עם מה יאמת אותן.
את הסיפור השני קראתי כמו סיפור מתח. רחל היימן בנתה אותו בחוכמה, ולקחה אותי בעקבות הגיבורה צעד אחרי צעד כשאני דרוכה בדיוק כמוה, מחכה לראות מה היה שם.


בסיפור השלישי, אני, זה המסופר מפי הנכדה - המחברת, היא חוזרת לשני הסיפורים, של סבתה ואמה, הפעם מבעד לעיניה ודרך מחשבותיה. מנסה להבין מה היה, ואולי תוהה על הבחירות שלהן.

אהבתי מאוד את שם הספר שהוא חזרה. חזרה בזמן, חזרה לעבר, אל השורשים, שגם אם לפעמים הם רופפים, אלו הם השורשים של חיינו. הם אנחנו.
אהבתי את עטיפת הספר היפה הנראית כמו עבודת קולאז', אולי קולאז' של פיסות חיים, בו נראית תמונה ובה אישה המביטה קדימה, בניגוד לשם הספר - חזרה - בו התנועה היא אחורה.


נפלא.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על חזרה