ביקורת ספרותית על דלות גנובה - סיפורים קוריאניים מאת רות ארזי
ספר טוב

---

רות ארזי שהכירה לנו את השירה הקוריאנית המודרנית בספר "אהבה קוריאנית - שירי אהבה בני זמננו", מביאה לנו הפעם מקבץ סיפורים קוריאניים מודרניים קצרים.

את ההסטוריה של קוריאה אני לא ממש מכיר, כך שהמבוא הקצרצר שכתבה ארזי על המאורעות בקוריאה במאה ה- 20 (ואני מקצר אותו עוד יותר) נותן רקע בסיסי ודי הכרחי לסיפורים. קוריאה היתה תחת כיבוש יפני שניסה לדכא את התרבות ואת השפה המקומיות (1910-1945), ולאחריו עברה את מלחמת קוריאה (1950-1953) בין הצפון שנתמך על ידי בריה"מ וסין לבין הדרום שנתמך על ידי מדינות שונות ובראשן ארה"ב; נסיונות לכונן דמוקרטיה בדרום קוריאה הסתיימו בהקמת מימשל צבאי דיקטטורי, שהתקיים משנות ה-60 עד סוף שנות ה-80, ובמהלכו דוכאו הפגנות סטודנטים שקראו לדמוקרטיה (ב-1960 וב-1980); הדמוקרטיה המיוחלת הושגה רק בראשית שנות ה-90. נתון מעניין הוא שהפיתוח התעשייתי המואץ מאז שנות ה-70 הביא לכך שהתל"ג לנפש עלה מ-60$ ב-1960 ל-10,000$ ב-1997!

לאירועים האלה יש הדים בסיפורים השונים בקובץ – עוני מול העושר של המתעשרים החדשים, מסורת קונפוציאנית שהולכת לאיבוד מול קידמה, היריבות במלחמת קוריאה והשפעת המימשל הצבאי. בנוסף לכך, בסיפורים משולבות תפישות בודהיסטיות, חיים עממיים ודוגמאות שונות לאופי הקוריאני המאופק, כאשר לעיתים אין כמעט הבעת רגשות חיצונית.

הסיפורים בקובץ אינם אחידים ברמתם:

- "דלות גנובה" / פָּארְק ואָן־סוֹ – סיפור על מצבם של העניים בתקופת הפיתוח התעשייתי ומתיחת ביקורת על העשירים. הסיפור מוצג דרך עיניהם של שני צעירים שגרים יחד על מנת לחסוך בהוצאות. הסיפור נחמד ומסתיים באופן קצת מוזר. 3.5 כוכבים

- "עוף החול הזהוב" / אִי מוּן־יוֹל – סיפור על תלמיד קליגרפיה ויחסי הערצה שנאה למורה. הסיפור נע בין תפישות קונפוציאניות של יחסי היררכיה, אחריות וכבוד, עומק מחשבתי וסגפנות, לעומת תפישה מודרנית של יופי חיצוני שטחי, חופש נטול אחריות, אגואיזם ורדיפה אחר הגשמה עצמית ורווחים מיידיים. הסיפור הזה מזכיר סיפורים סיניים מודרניים שבהם בן הדור הצעיר מורד במסורת הקשוחה המזמינה חיים של כפיפות למשפחה או לבעל סמכות. הסיפור קצת ארוך מדי. 3.5 כוכבים

- "מסע משותף" / לִים צ'וֹל ווּ – מפגש בין שני סטודנטים שהיו חברים בתקופת הפגנות הסטודנטים של 1980, לאחר תקופה ארוכה שבה לא התראו, כאשר אחד מהם מבוקש על ידי השלטונות. סיפור טוב הכתוב בצורה מעניינת. 4-4.5 כוכבים.

- "שני דורות לסבל" / הָא קוּן־צ'אָן – אב ובנו נפגשים כשברקע עברו של האב בעבודות כפיה אצל היפנים ושירותו של הבן כחייל במלחמת קוריאה. סיפור די חלש, בעל פוטנציאל שלא מומש. 2 כוכבים

- "דיוקנה של אישה" / שִין קְיוֹנְג־סוּק – הסיפור הטוב ביותר בקובץ, שמסופר על ידי אדם הנושא את אפרה של אשתו המנוחה אל כפר הולדתה. כתוב בצורה לירית נפלאה, ומשלב זכרונות כואבים ורגעים של אושר, דמיון ומציאות, אמונות בודהיסטיות, חיים מודרניים ועוד. 5+ כוכבים והסרת כובע הגַאט (갓) בפני הכותבת

- "עגורים" / הוּוָאנְג סוֹן־ווֹן – הסיפור עוסק בשני חברי ילדות על רקע מלחמת קוריאה, כאשר כעת אחד מהם שייך לצפון קוריאה והאחר לדרום קוריאה. בסיפור מוצגים מושגים של גבורה מול פחדנות, נאמנות למשפחה תוך סיכון עצמי, לעומת קיום צו ממשלתי. הרעיון מעניין, אך הסיפור קצת קצר מדי ולא מפותח מספיק. 3-3.5 כוכבים

- "הדרך המושלגת" / אִי צ'וֹנְג־ג'וּן – אינטלקטואל חוזר לבקר את אמו החיה בכפר קטן ובתנאים גרועים. הסיפור עוסק במחויבות למשפחה מול הגשמה עצמית והתעמתות עם זכרונות ילדות. הסיפור שקע בשלג ולא הצליח להתרומם. 2 כוכבים





***** דוגמאות *****





- " היה זה בוקר חורפי. הרוח, שהכתה כסכין חדה, חלפה על פני הרחוב במהירות, טאטאה אותו וערמה בצדיו אפר פחמים ופסולת נייר. אחר־כך הרימה לאוויר סליל של לכלוך ופיזרה אותו לכל עבר. הרוח צרבה את לחיי, והכל נראה מעומעם ומעורפל מבעד לחול ולאבק. גגות הפח של הצריפים העלובים, המגובבים על מורד הגבעה זה מאחורי זה, השמיעו רעש מוזר בטלטלת הרוח."

- "לפתע החשיך הכול. מייד נדלקו מעלינו האורות, שבהקו בחזקה. לרגע מילא רק שקשוק הגלגלים את הקרון. נכנסנו למנהרה. חשתי אבוד, כאילו שקעתי במים עמוקים וחונקים. הרגשתי לחץ, כאילו הייתי נרדף, ועיני חיפשו את דמותך שהתעמעמה במושב שמולי.
למה חזרת? מדוע יצאת מתוך האפלה שרצינו לשכוח? למען השם, עזוב אותנו במנוחה. אנחנו רוצים לישון. איננו רוצים להתעורר אף פעם מן השינה השלווה הזו. רק לשכב ולשכב כל הזמן..."

- "כשישבנו זה מול זה ליד שולחן האוכל הקטן שלנו ועליו צלחת המרק, אף שהיה קטן כל־כך עד כי הברכיים שלנו נפגשו מתחתיו, הרגשתי תמיד עשיר, כמי שנגלו לו כל רזיו הכמוסים של העולם. בשעת הארוחה יכולתי לשכוח את התמיהות שהעלה ההסבר המוזר שלך לעזיבת הכפר, 'כיוון שפרחי הלחך היו לבנים כל כך...'; ואת החשש שלי שיום אחד תעזבי אותי, כשם שעזבת את ביתך, ואני אישאר בודד לגמרי תחת השמים המנוכרים הללו...היה זה כאילו כל ימי כמהתי לרגע זה שליד שולחן האוכל. אבל החיים נוהגים להטיל לפניך אוצר, ואז ליטול אותו ממך בחזרה."

εϊз

» ביקורות נוספות של פרפר צהוב
» ביקורות נוספות על דלות גנובה - סיפורים קוריאניים