ביקורת ספרותית על וויל גרייסון, וויל גרייסון מאת ג'ון גרין
ספר בסדר

---

שלא תבינו, הרגע סיימתי אותו, אני במצב רוח טוב ובשורה התחתונה נהניתי מהספר.
אין שום מרירות בתוך ה-3 כוכבים האלה, הוא פשוט מגוחך מדי בעיניי מכדי לקבל יותר.
ואם הייתי נהנית ממנו, מההתחלה ועד הסוף, אז זה לא היה משנה...
אבל ההתחלה הייתה קשוחה עבורי, ונראה לי שהגיוני שמכאן נתחיל את הביקורת, מההתחלה.

הנה משהו שהייתי שמחה אם מישהו היה מזהיר אותי מפניו.
קודם כל, ניגשתי לספר הזה מנקודת מבט של כותבת, כי אף פעם לא קראתי ספר שנכתב על ידי שני סופרים, וכבר בגישה הזאת נראה לי שקצת חיבלתי לעצמי.
שנית, כל אחד מהסופרים כתב לסירוגן, וכשהגעתי לפרק השני, לנקודת מבט של וויל גרייסון ההומו והדיכאוני - פשוט לא אהבתי את הסגנון כתיבה.

למשל:
"אני: תני לי קפה.
מאורה: תשיג לעצמך קפה."

זה פשוט היה מעבר קיצוני מדי מהראשון, אז יצא ולא צלחתי את הפרק השני ונטשתי את הספר הזה לשנה וחצי.
עד שהשבת החלטתי שאני צריכה פשוט להתחיל ולסיים את הספר הזה, כמה שיותר מהר, והלכתי על זה.

הניסיון השני, היה שונה, אבל אני לא בטוחה שיותר טוב.
הייתי יותר מודעת למחשבות שלי על הדמויות האלה, ולזה שוויל גרייסון הראשון מדבר נוראי על חבר שלו טייני.
אבל אז הצלחתי להיזכר שזה ספר על מתבגרים, ושלפעמים מתבגרים חושבים לעצמם דברים מרושעים, אליהם הם לא באמת מתכוונים.
נראה לי שרוב המתבגרים משקרים לעצמם שלא אכפת להם, ושהם לא מפחדים.
זה חלק מלהיות מתבגר...ועדיין לא שכחתי את החוויה הזאת, וכמה אפורים נראו לי אז החיים.
אז הייתי מסוגלת לסלוח לוויל גרייסון הראשון, הסטרייט, על המחשבות המעצבנות שלו.

שנאתי את וויל גרייסון השני.
הוא היה כל כך אימו, ובקטע מאוד מאוד מעצבן.
הוא התנהג חרא לחברה שלו, שבכלל לא היה אכפת לו ממנה, והוא היה פשוט גס נורא...
כל כך הרבה קללות בפרקים של וויל גרייסון ההומו.
בזה של וויל גרייסון ההומו הייתה קללה על כוס של מכשפה, והופתעתי כשנתקלתי אחר כך במחשבה של וויל האחר, על ציצים של מכשפה.
כאילו, לשניהם יש משהו נגד מכשפות? - מה הסיכויים?!
וגם המילה זין מופיעה כאן, כל כך הרבה, אפילו באחד הציטוטים שאני דווקא אוהבת ואשתף בסוף.

מה שאני מנסה להגיד, זה שבני נוער הם יצורים מעצבנים, אבל לא כמו שג'ון גרין ודיוויד לוויתן כתבו אותם.
כל התוכן הקיצוני שבו, בחיי שהספר הזה לפעמים הרגיש לי כמו פרודיה על בני נוער.
הסוף גם היה קצת מגוחך, כי מה שקרה שם פשוט לא היה נראה לי בר ביצוע, ודי ציפיתי לעוד.
הוא השאיר תהייה עמוקה בתוכי, שנשמעה בערך ככה:
"למה לעזאזל כתבו אותו?! מי צריך את זה?! אין מצב שהסופרים שלו לקחו אותו ברצינות".

אם אתם אוהבים לצחוק על בני נוער, זה אחלה ספר.

וויל גרייסון הדיכאוני היה ממש בלתי נסבל, וגס, אבל ברגע שהוא סיפר שהוא לוקח תרופות...
זה איכשהו גרם לי לחשוב: "אה, אז מותר לו".

תוך כדי שאני כותבת את הביקורת אני מבינה שאין לי מושג מה המוסר השכל שבסיפור.
כמובן שזה סיפור להט"בי, אבל לא יודעת, קראתי ספרים שמתמודדים עם העניין יותר טוב.
כל התיאור על טייני, שהוא בעצם הומו ענקי ששפת הגוף שלו נורא מוקצנת, וכל פעם שאני מדמיינת אותו הוא בבגדי בלרינה...
זה פשוט, לא יודעת, אולי קצת סטריאוטיפי בעיניי.
ואני יודעת שזה לא אמור להיות, כי הרי טייני הוא דמות מוקצנת ולא צפויה שללא ספק לא קולעת לסטריאוטיפ ספציפי על הומואים, ועדיין - קצת מגוחך.

לא חיבבתי כל כך את וויל הדיכאוני, אבל יש לציין, שהדמות שלו די אמינה.
לצערי, הרבה מהספר הזה מגוחך, לא מציאותי ומוקצן, אבל וויל הדיכאוני הוא לא החלק המוקצן.

לא סיפרתי על העלילה, אז אני אעשה את זה עכשיו בקצרה.
אני יודעת שאנחנו כבר עמוק לתוך הביקורת...אבל למי אכפת?

יודעים מה? לא. אין לי עצבים. אז הנה העתק הדבק של התקציר:

"הכירו את ויל גרייסון. החבר הכי טוב שלו הוא הומו ענק בשם טייני קופר.
הוא סטרייט, חתיך במידה סבירה, ונחוש בדעתו להישמע לשני הכללים שקבע לעצמו - לא להתרגש ולסתום את הפה. ככה לא מסתבכים בצרות גדולות מדי.

הכירו את ויל גרייסון. הוא הומו, הוא דיכאוני והוא מאוד בודד.
יש לו ידידה אחת בלבד שגם אותה הוא לא ממש מחבב, ויש לו יחסי צ'אט עם בחור בשם אייזיק וסביבם סובבים חייו.

בערב קר, בפינה מפוקפקת בשיקגו, ויל גרייסון נתקל ב... ויל גרייסון. שני נערים עם אותו שם מגלים לפתע זה את זה. מכאן ואילך חייהם יתפתחו בכיוונים חדשים ובלתי צפויים, עד שיגיעו לשיא במחזמר המהמם ביותר שעלה אי פעם על במה באודיטוריום של בית ספר תיכון."

-

אני זוכרת את עצמי חושבת, שאם אני אעשה הפסקה גדולה מדי מהספר, ואקרא אותו לאט כמו שאני עושה עם שאר הספרים שלי - אני פשוט לא אוכל לחזור אליו יותר.
זה כמו להציע למישהו שאת לא כזה בקטע שלו לעשות "הפסקה" מהקשר.
לפעמים את באמת צריכה את זה כדי לפענח דברים, ולפעמים זה פשוט רק כדי להיות בטוחה לגמרי שאת לא בקטע שלו.
זה גם הרבה יותר קל להגיד למישהו שהקשר הזה לא מתאים, אחרי שלא דיברת איתו איזה שבוע, כי אז הוא יכול להסיק שמשהו השתנה בשבוע הזה ושזה לא קשור אליו.
למרות שיכול להיות שזה באמת לא קשור אליו, אני עדיין בספק אם משהו "השתנה".
זו רק האמת, שכבר הייתה די ברורה לשני הצדדים מההתחלה, שעכשיו נהייתה בלתי ניתנת להכחשה.

קיצר, ידעתי שאני לא בקטע של הספר הזה, אז המשכתי לקרוא, לפחות עד שוויל גרייסון יפגוש את וויל גרייסון.
ואז זה קרה וזה באמת נהיה מעניין יותר משם...סוף סוף אחרי שליש ספר, התחלתי ליהנות קצת.

נהניתי, אבל לא היה שם משהו שממש עשה את הספר עבורי.
אני חושבת שהספר הזה גרם לי להבין, שמשהו בחיים שלי ממש ממש חסר.
שפשוט יש בור ענק בתוכי, אותו שום כמות של מאפין שוקולד לא יכולה למלא.
בעיניי זה היה ספר מדכא, לא כזה מצחיק, לרוב מגוחך, לקראת הסוף קצת לא הגיוני - אבל כן יש בו רגעים מבדרים.
אבל שלא תטעו, אלו רק רגעים.
-

אני רוצה לסיים עם ציטוט מהספר שעבורי מסכם את גיל הטיפש עשרה:

"אני כבר לא שם זין על כלום.
כאילו, גם קודם חשבתי שאני לא שם זין על כלום. אבל אז זאת היתה אי-שימת זין חובבנית.
עכשיו אני במצב של חירות מוחלטת חסרת מעצורים ונטולת כל זין.
(...)
אני מודה שכשאתה לא שם זין, אתה גם קצת לא-לא שם זין.
כשאתה אומר שלא אכפת לך אם העולם יתפוצץ, באיזשהו מובן קטן אתה אומר שאתה רוצה שהוא ימשיך להתקיים, בתנאים שלך."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על וויל גרייסון, וויל גרייסון