ביקורת ספרותית על המדינה לאפלטון (מהדורה חדשה) מאת אפלטון

---

"ירדתי אתמול לפירֵאוס בלוית גלאוּקון בנו של אריסטון, כדי להתפלל אל האלה, וגם נתכונתי להסתכל כיצד יחגגו את החגיגה, שהם חוגגים עכשיו הפעם הראשונה. ואמנם הרהיבה את עיני תהלוכתם של השכנים יושבי־הארץ ואולם לא פחות הימנה נאה היתה התהלוכה שערכו בני תְּרַאקיָה."

כך נפתח ספרו של אפלטון, כאשר הדובר הוא הפילוסוף סוקראטס. דמותו של סוקראטס (470-399 לפנה"ס) היא אחת הדמויות המסקרנות בתולדות הפילוסופיה המערבית. הוא מתואר כמומחה באמנות הויכוח (דיאלקטיקה), אשר היה מסתובב ופותח בשיחות מחוכמות עם עוברי אורח בדרך של הצגת רצף שאלות שמביאות לבסוף למסקנה המנוגדת לדעה שהציג בן שיחו. סופו של סוקראטס היה דרמטי, כאשר הורשע במשפט וגזר דינו היה לשתות כוס רעל (דרך אגב, העונש הזה לא ייחודי למקרה הזה בלבד, אלא שימש, למשל, את 30 האוליגארכים, ששלטו באתונה בין 404-403 לפנה"ס, כדרך לחיסול מנהיגיה הקודמים של העיר).

גם הספר שלפנינו בנוי בשיטה של שיחות כאלה בין סוקראטס לבני שיחו. למרות שאפלטון מנסה ליצור רושם של שיחות אמיתיות, לא ברור כמה הן משקפות את דעותיו של סוקראטס (שלא השאיר אחריו שום מסמך כתוב) וכמה את דעותיו של אפלטון עצמו, שהיה תלמידו. מה שברור הוא שגְלאוּקוֹן ואַדֵימַאנְטוֹס הן דמויות שנועדו להעלות התנגדויות מדומות כדי לעודד את סוקראטס להרחיב את דבריו.
הספר "המדינה" (הרפובליקה, הפּוֹלִיטֵיאָה, "על הצדק") מורכב מעשרה ספרים המשתרעים על פני יותר מ-300 עמודים, ועוד כ-200 עמודים של הקדמה והערות. הספר עוסק בנושאים שונים – דמותה של המדינה האידאלית, מהותו של הצדק, מעמד השליטים וחינוכם, דעות על טבע האדם בכלל וטבעו של השליט בשיטות ממשל שונות, דעות על הפיוט, הבדלים בין האידאות הנשגבות לעולם האמיתי, רעיון השארות הנפש ויום הדין ועוד רעיונות מטאפיזיים שונים. הספר השביעי כולל את "משל המערה" המפורסם.

חלק מהרעיונות בספר נראים מתקדמים וליבראליים ואחרים מזעזעים; חלקם הזויים, לעיתים מייגעים ולעיתים בלתי מובנים. ציפיתי לראות דיאלוגים מבריקים עם לוגיקה מדעית, אך למרות שניכרת בספר אהדה למדעים, עיקר השיח מבוסס על דעות ואמונה יותר מאשר על מדע ולוגיקה מסודרת. פעמים רבות ישנה מעין הסקת מסקנות שלא ניתן להסיקה מהדברים שנאמרו. לא נראה שסוקראטס בספר מצליח באמת לשכנע את בני שיחו, ואפילו תראסימכוס, מי שאמור להיות היריב האמיתי, נכנע לו בקלות רבה מדי.

המתרגם, למרות שפתו הארכאית לעיתים, עושה עבודה מצויינת שכוללת מתן רקע היסטורי לשיחות, מידע מעניין על הדמויות ועל הרעיונות הפילוסופיים ואף הפניות לכתבים נוספים. דבר אחד שהיה מומלץ לעשות הוא להעביר את ההערות מסוף הספר אל העמודים הרלוונטיים, כך שהקורא לא יצטרך לדלג הלוך ושוב מהספר להערות.

הספר לא פשוט לקריאה ומתאים למתעניינים בפילוסופיה ובדעות של העולם העתיק.


***** ספוילרים *****

צורת הכתיבה
----------------

כאמור, הספר כתוב ברובו בצורת דו־השיח הדיאלקטי, כאשר סוקראטס מוליך את בן־שיחו אל המסקנות שהוא מעוניין בהן, ולפעמים אף מנסה להציג זאת כאילו הרעיונות הן של בן־שיחו, ולא שלו. הדיאלוגים הם בדרך כלל קורקטיים ורציניים, אך לעיתים יש עקיצות משעשעות של הדוברים. סוקראטס משלב מדי פעם משלים כדי להמחיש את רעיונותיו.

קטע אירוני:

"אני [סוקראטס]: החקוי בכללו – יכול אתה להגיד לי מהו בעצם? שאף אני עצמי עדין לא עמדתי על כך כל צרכי, מהו הדבר שהוא רוצה להיות?
גלאוקון: וכי אהיה אני העומד על כך?
אני: אין בזה מן המוזר כלל, כי הרבה פעמים בני ראיה כהה קדמו לראות מחדי־הראיה."


שיחה בין תראסימכוס המכיר את הטריקים של סוקראטס שרוצה להוביל את השיחה ודורש ממנו לדבר לעניין ולא באופן כללי. סוקראטס משיב לו באירוניה:

תראסימכוס: "איזו רוח שטות נכנסה בכם כל אותו הזמן, סוקראטס?...שהרי אם באמת רוצה אתה לדעת, הצדק מה הוא, אל לך לשאול בלבד ולהתהדר בסתירותיך...אלא אתה עצמך הָשֵב ואמור, מה הוא הצדק, לדבריך. ואל נא תפטרני במיני דִבּורים כגון שהנהו הנצרך או המועיל או המְסַיֵּע לתכלית או שהוא מביא שכר או יתרון אלא בברור ובדיוק גמור הגד מה שתגיד; שאני לא אקבל ממך דברי הבאי שכאלה".
סוקראטס: "...ועתה כשאנו מבקשים את הצדק, שהוא יקר שבעתיים מכל זהב ופז, כלום נסכיל להרכין בראשינו זה לזה ולא נעמול באמת להוציאו לאור ככל האפשר? הגע בעצמך, ידידי! אלא, חושבני, שאין יכולתנו מגעת: לפיכך מן הדין הוא יותר, שאתם, אדירי־המחשבה, תרחמו עלינו משתקצפו".
תראסימכוס: "...חי־הראקלס, הנה היא אותה התמימות המתחפשת של סוקראטס. ואני זה כבר אמרתי מראש למסובים, שאתה להשיב לא תתרצה, אלא תִּתַּמָם באירוניה ותעשה כל מעשה שבעולם ובלבד שלא תשיב, כששואלים אותך דבר."


התוכן (באופן חלקי)
-----------------------

בספר יש כמה מקומות מטפיזיים, לעיתים הזויים שמערבים מתמטיקה כמו הבאבא בובה, כגון חישוב שחיי המלך הם פי 729 נעימים מחיי העריץ, או כל מיני חישובים מוזרים שלוקחים רעיונות מתמטיים וגיאומטריים, כגון: משפט פיתגורס, גופים הנדסיים, מספרים ריבועיים וכו', ומנסים לשייך אותם לתחום הזיווגים בין השומרים או לתחום המדיני. מובאות גם דוגמאות של סוגי שלטון נוספים - טימוקרטיה (שלטון בעלי הכבוד) ואוליגארכיה (שלטון בעלי הנכסים) - שכנראה היו מוכרים לסוקראטס ולאפלטון. מפאת קוצר היריעה (או לחילופין מפאת קוצר הבנתי) לא ארחיב על כך בסקירה.

החלק המרכזי בספר דן בדמותה של המדינה האידאלית, מה יהיו הערכים החשובים בה, מי מתאים להיות המושל ואיך הוא יוכשר לתפקידו. סוקראטס [=אפלטון] מציג מדינה שבה השליט אמור להיות אדם שפועל למען הכלל ומגיע לשלטון מתוך הכרח ולא מתוך תאוותו לשלוט או למען סיפוק צרכיו החומריים:
"אילו היתה מדינה בעולם שכּולה אנשים טובים, היו נלחמים להפטר מן השררה כשם שנלחמים עכשיו להגיע אליה." (עמ' 25, 347d)

"אותה המדינה שבה המיועדים לשלטון חושקים בשלטון פחות מכל, זו בהכרח הנהגתה המשובחת ביותר והיא רחוקה מכל ריב; והִפּוּכה במדינה ששליטיה הפוכים במִדתם." (עמ' 211, 520d)

במדינה האידאלית צריכה להיות תחושה של שותפות גורל בין אנשיה:
"והרי השותפות בהנאה ובצער היא המאגדת, אם כל אזרחי־המדינה שמחים או מצטערים עד כמה שאפשר על אותם מקרי ההויה והכליון כמעט במִדה אחת..." (עמ' 149, 462b).

העיקר הוא שכל המדינה תהיה מאושרת בכללותה ככל האפשר, ולא רק מעמד מסויים יהיה מאושר. במדינה כזאת אפשר למצוא צדק.
צריך לדאוג שהמדינה לא תהיה גדולה מדי ולא קטנה מדי. אפשר להגדיל אותה כל עוד נשמרת אחדותה, אך לא מעבר לכך. מדינה שיש בה עוני ועושר משולה לשתי מדינות ולא תהיה בה אחדות, ולכן צריך להמנע ממצבים של עוני מופרז ועושר מופרז.

במדינה צריך להיות חינוך לשמירה על החוק מגיל צעיר כך שאנשיה יגדלו להיות שומרי חוק. כמו כן, צריך להחזיר את המנהגים של מתן כבוד למבוגרים.

איך יבחרו המושלים במדינה?
התפישה בספר היא שלא כל האנשים שווים (התפישה הדמוקרטית שכל האנשים שווים תוביל בסופו של דבר לשלטון עריצות, משום שאנשים לא ראויים יחליטו לבחור מנהיג לא ראוי, אשר יהפוך לעריץ. אותו עריץ יסלק את האנשים הטובים והאמיצים שעלולים לאיים על שלטונו, וישאר עם אנשים פחותים כתומכיו- 567c). ישנה הפרדה בין המעמדות, כאשר מעמד ה"שומרים" הוא האיכותי; האנשים האיכותיים ביותר מקרב השומרים יהיו המושלים והאחרים יהיו המסייעים להם.

אותם שומרים יצטרכו להיות חזקים גופנית, מהירים, אמיצים, נוחים לגבי אחיהם וקשים לגבי האויב ובעלי תכונות הפילוסוף מטבעם (יכולת ללמוד בקלות, זכרון טוב, גבורה ונדיבות רוח). לשם כך הם יעברו חינוך ממושך שיכשיר אותם הן מבחינה גופנית – גימנסטיקה, שימוש בנשק, רכיבה על סוסים, והן מבחינה רוחנית ומנטלית - מוסיקה ואמנות הדיבור. הם ילמדו מדעים – חשבון, גאומטריה, אסטרונומיה וכו', שנחשבים ללימודים קשים ולכן נתפשים כדרך לבדוק את המוכשרים ביותר.

המושלים אמורים להיות פילוסופים היות ולהם יש יכולת לתפוש את "אידיאת הטוב ". הם בעלי התכונות שתוארו לעיל ואינם מחפשים הנאה עבור עצמם, אלא מפעילים את השכל כדי לפעול לטובת הכלל. כאן נכנס משל המערה שהסבר קצרצר שלו הוא כזה: בתוך מערה חיים מלידתם אסירים שמוגבלים ביכולת התנועה ואך יכולים לראות צלליות של אנשים שזזים מאחריהם אשר מושלכות על קיר המערה. לדידם הצללים האלה הינם העולם האמיתי. אם אחד מהם ישתחרר, הוא יצליח לראות את אלה שגרמו לצלליות, ואם יצא מהמערה אל אור השמש הוא בתחילה יסתנוור, אך אחר כך יראה את העולם האמיתי, בניגוד לעולם המדומה שבמערה. אותו אחד שיחזור למערה יוכל להסביר לאחרים על העולם האמיתי. הפילוסופים מדומים לאלה שראו את האמת, לעומת שאר האנשים שרואים רק את החיקויים והדימויים, אך לא את האמת עצמה.

סוקראטס מציג לעיתים דעות מתקדמות וליבראליות:

- יחס שיוויוני לנשים – בין השומרים תהיינה גם שומרות. העיקרון הוא שיוויוני בהתאם ליכולתו של כל אדם, וללא קשר למינו. הנשים המתאימות לתפקיד השומרות תחונכנה באופן זהה לזה של הגברים ותקבלנה תפקידים זהים, אם כי יש להתחשב ביכולתן הגופנית ולהטיל עליהן משימות קלות יותר. (עמ' 144, 457a-b).

גם לגבי אופן החינוך מתגלה חשיבה ליבראלית – אין ללמד מתוך הכרח:
"אין זה בדין שיהא בן־חורין לומד איזה למוד מתוך שעבוד: כי אמנם היגיעות שבגוף שהוטלו על אדם מתוך אונס אינן מקלקלות את הגוף ולא כלום, אבל בנפש אין לך למוד מתוך אונס שיהא לו קיום...לא מתוך אונס יוּתר לך לחנך את הנערים בלמודיהם, אלא מתוך שעשועים: מתוך כך גם יקל עליך יותר להבחין טבעו של כל אחד להיכן הוא נוטה." (עמ' 228, 536e-537a)

עניין מוזר לגבי השומרים הוא שלשומרים לא אמור להיות כל קניין והכל אצלם צריך להיות משותף כולל המגורים, הנשים והילדים:
"שאותן הנשים תהיינה כולן משותפות לכל הגברים כולם, שלא תתייחד אף אחת לדור עם אחד ושוב אף הבנים יהיו משותפים ולא יהא האב מכיר את בנו ולא הבן את אביו". (עמ' 144, 457d).

היבט מזעזע בדברי סוקראטס מזכיר את תורת הגזע הנאצית של השבחת הגזע על ידי חיסול האנשים הפחות מוצלחים:
"וכל הבנים הנולדים ימָסרו לידי שלטונות ממונים על כך...ובניהם של הטובים שנמסרו להם יביאו, חושבני, אל גְּדֵרָה, ויפקידום בידי אומנות מיוחדות לכך, שמקום־מושבן יהא מופרש בשכונה מיוחדת בעיר; ובניהם של הגרועים, או אם יולדו לאחרים בנים בעלי־מום – אותם יטמינו במקום מורחק ונסתר, כנאה להם." (עמ' 147, 460b-c) [כאן מדובר על חיסולם של הילדים שהם בעלי־מום!!!]

גם לילד שנולד לגבר או אשה שעברו את שנות האון, שלאחריהן אסור ללדת, יהא גורל אכזר – ישאירו אותו למות ברעב:
"אם יהיו הנשים והגברים יוצאים למעלה מגיל ההולדה שלהם, הרי נתיר להם לבני־החורין להזקק לכל מי שהם רוצים...ועל כל אלה צריך שיהיו כולם מוזהרים באזהרה חמורה, שידאגו שלא יהיה אף עוּבָּר אחד רואה אור, אבל אם בכל זאת יהיה הדבר או שיראה אור כנגד כל התחבולות, צריך להניח ולד זה כך, כאילו לא נוצר מזון בשבילו." (עמ' 148, 461c)

בשלב הזה המדינה נראית קצת פחות אידאלית.

» ביקורות נוספות של פרפר צהוב
» ביקורות נוספות על המדינה לאפלטון (מהדורה חדשה)