אז איפה איפה הם הספרים ההם, עם המתח והחדשנות, עם הכתיבה הנפלאה (טוב, פה אני חורגת מהמנגינה הידועה), הטוויסטים הבלתי נגמרים של הרלן קובן. הנעלמים, דיו חיוור, התמימים, משחק הצייד, היער, הזדמנות אחרונה, אל תגלה.
אבל מי שהופך את התפירה המשובחת לקונפקציה עלובה שבה מפיקים 9000 חתיכות ליום, מוריד את הספרות שלו למקום לא ראוי.
חבל חבל חבל. חבל שאני מתפתה שוב ושוב לרכוש את התוצרת הקלושה והמתייפייפת שהוא מנפיק כל שנה בערך.
על סדרת מיירון בוליטר, שחקן הכדורסל היהודי המבטיח שנפצע וחדל להיות מבטיח, והפך לבלש לעת מצוא עם חברו האציל העשיר, העדין הוולגרי, ואוסף הדמויות הביזאריות, כבר אמרתי הכל בביקורות על ספרי הסדרה.
אבל הרלן קובן פשוט לא מצליח לחזור לכתוב כמו שצריך. הוא מקפיץ את הדמויות מספר לספר ומעבה אותן ואת ההיסטוריה הפרטית שלהן, אבל זה לא עוזר. רוח של חלטורה שורה על כל הספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות. לא כישרון, לא כתיבה יפה ואפילו התעלומה לא מעניינת.
נקודה נוספת, למרות שקובן מנפנף באיזו יהדות מעורפלת, מיירון בוליטר, אסטל קרימשטיין, הוא תמיד יעמיס תועפות של פוליטיקלי קורקט מתקדם כדי לפזול לליברלים של ג'ו ביידן. ולכן, בנה המת של אסטל קרימשטיין היה נשוי לאישה שחורה, ולפניה אסטל ממש ניסתה לשדך לו את רולה נאסר (בחורה ממוצא סורי), בקיצור, 'סתכלו עלי ותראו כמה שאני מתקדם.
אני כנראה אמשיך לרכוש את הספרים כאחרונת הטיפשות ואדון קובן ימשיך לקשקש בקומקום ולגחך כל הדרך אל הבנק. ובזמן שהוא ממהר לבנק הוא יכתוב טיוטה לספר הטיפשי הבא.
אהה... ועל מה הספר? מה זה משנה בעצם? בחורה נעלמת, יש איזה טרזן מוזר אבל איכותי שקוראים לו וויילד, אח... מקורי, שמחפש אחריה. יש פוליטיקאי מושחת ויש איש קולנוע והפקות עשיר ויש נכד של אסטל קרימשטיין שהוא מתוק ואיכותי, ועוד נער נעלם.
לערבב טוב טוב, לנער, ולהשאיר בחנות.
