ספר חביב ששמו לא מעיד על תוכנו. אומנם הוא כולל קשר שמתחיל בהתכתבות ויש במכתבים מידי פעם בדיחות המרמזות על... אבל המכתבים רחוקים מלהיות מלוכלכים ואולי ההיפך הוא הנכון. עלילת הספר החזירה אותי לתמימות של פעם, כשאנשים היו עוד כותבים זה לזה מכתבים בכתב יד, שולחים בדואר ומצפים לתשובה במשך שבוע לפחות. גם לי היה חבר לעט, אחד לפחות ועל כן יכולתי להתחבר ולהזדהות ביתר קלות - בעיקר לתחושת הצפייה בין מכתב למכתב.
גיבורי הספר הם לוקה וגריפין ועל אף שהספר מצטייר לפחות בתחילה כקליל, הוא עוסק בנושא די כבד, בעיקר מהצד של לוקה המתמודדת עם אגרופוביה, בעקבות אירוע טראומתי שחוותה.
גם חייו של גריפין אינם קלים: הוא איבד את אמו כשהיה צעיר והקשר עם אביו רעוע. בעצם גם לוקה וגם גריפין חווים בדידות גדולה, אצל לוקה הבדידות באה כתוצאה מהאגרופוביה ואצל גריפין? אומנם הוא מוקף בהמון אנשים, כמעט כל רגע בחייו, אך הוא כמעט ואינו סומך על אף אחד ומרגיש שלוקה היא בין האנשים היחידים שמכירים אותו באמת.
לוקה וגריפין החלו להתכתב בכיתה ב', הם המשיכו להתכתב גם כבני נוער ואז משהו קרה והקשר ביניהם ניתק. יום אחד, לאחר שנים מקבלת לוקה מגריפין מכתב זועם. המכתב הזה, מביא לחידוש ההתכתבות, אבל כיום המצב שונה, לוקה וגריפין הם כבר לא אותם ילדים/ בני נוער תמימים שהיו וכאמור שניהם מצולקים - כל אחד מסיבות אחרות.
אז כאמור אהבתי את רעיון ההתכתבות שהספר הביא, אהבתי את התמימות שראיתי בו, הצלחתי להתחבר לדמויות הראשיות וגם את דמויות המשנה אהבתי.
אהבתי את דוק - איש הציפורים המוזר וכן הרופא הטוב שמלווה את לוקה בנאמנות בתהליך ההחלמה שלה מהאגרופוביה. כפי שהוא מעיד בעצמו: הוא אומנם הרופא שלה, אבל היא עבורו הרבה יותר ממטופלת.
ודמות משנה נוספת שאהבתי היא הורטנציה ואם בספרים אחרים מדובר על חתול או כלב כבן לוויה נאמן הרי שכאן מדובר בחזירת מחמד!.
ממליצה בחום לצאת למסע עם גריפין ולוקה ברחבי ארה"ב וזכרו: "אם הקראוון מתנודד, אל תבואו לנדנד" :).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
