“גן העדן האבוד', יצירת המופת שחיבר ג'ון מילטון, הוא סיפורו של מאבק איתנים שמשתתפים בו האדם, אלוהים ומלאכים, ומאורעותיו חורגים מגבולות ההיסטוריה האנושית ומתחומי העולם המוכר. האפוס משתרע על פני רקיע השמיים, השאול, מרחבי התוהו וגן העדן, וראשיתו לפני מעשה בראשית וסופו מנובא באחרית הימים.
במשך הדורות הלכה ונתרקמה אגדה בקרב הנוצרים, השאובה בחלקה ממקורות יהודיים-הלניסטיים, בדבר מרד המלאכים נגד האלוהים ובנו ישו והפלת הסוררים מן השמיים לגיהינום. ברי כי אחד המקורות הישירים לה מצוי בפסוקים: איך נפלת משמיים, הילל בן שחר! נגדעת לארץ, חולש על גויים! – ואתה אמרת בלבבך: השמיים אעלה, ממעל לכוכבי-אל ארים כיסאי, ואשב בהר מועד בירכתי צפון. אעלה על במתי עב, אדמה לעליון (ישעיהו א' יד יב-יד).
הבשורה על פי יוחנן מתארת בהרחבה את פרשת המרידה, אולם אנשי דת נוצרים, בראשית ימיה של הכנסייה, התקשו למצוא את עקבות השטן בסיפור הבריאה של ספר בראשית. כשהחלו תוהים מה נשתבש בגן העדן הקדום, הסיקו כי השטן בפרשה לא היה אחר מאשר הנחש, אשר השד המרושע חדר לגופו ופיתה את חוה. כך הפך השטן משליט השאול גם למפתה הנשמות שיש להיזהר מפניו. על מסורת נוצרית זו מתבססת אחת המאלפות ביצירות השירה שנתחברו מעולם, אם כי היא מקורית לחלוטין: 'גן העדן האבוד' מאת ג'ון מילטון – תרגם לעברית: ראובן גרוסמן אבינעם.
האפוס העשיר בדימויים של אור וחושך, מחמת עיוורונו של המחבר, יצא לאור בעשרה חלקים בשנת 1667, ומגולל את סיפורם של אדם וחוה ואת גירושם מגן העדן. אולם, העלילה מתפשטת מעבר לתחום הארצי ומקיפה מאורעות שקדמו לבריאת האדם ועד אחרית הימים, שבה עתיד המושיע הנוצרי לרדת לגיהינום ולחסל את השטן כדי לכפר על החטא הקדמון. כך מוענקת לפואמה המקראית עוצמה רטורית והיקף קוסמי, מה גם שהיא בנויה לתלפיות על יסודות הספרות העתיקה ובת זמנה של היצירה כאחת, ונשענת על ידע פילוסופי ותיאולוגי מעמיק. יחד עם זאת, היא מצטיינת בפשטות לשונית וצחה שמושכת גם את הקורא הבלתי מלומד. בשנת 1674 התפרסמה מהדורה חדשה בת תריסר חלקים של 'גן העדן האבוד', לאחר שמילטון ערך והכניס בה שינויים. זמן מה אחר כך הלך לעולמו המשורר האנגלי הדגול.
השטן נעשה שליט הגיהינום
ראשיתה של השירה מבחינה כרונולוגית מצויה בחלקה החמישי: "בטרם העולם, עת על פני כל, באשר מתגלגלות יריעות-רום, באשר הארץ על תלה עומדה, רק תוהו ורק בוהו שררו. אותו היום, הוא ראש שנת-השחקים, צבא בני מרום, על פי קריאת עליון, עד אין מספר חיש בא מכל קצות שחק, לפני כס יה ובסדר התייצב… עמדו כולם ומתוכם אדון עולם נגלה, ולצדו, אפוף זיו-אושר, בנו, וכן, כמו מתוך הר-אש, ראשו מזוהר רב לא יראה, דיבר: שמעו כולכם, המלאכים… שמעו הצו אתננו – בל יעבור! הנה ראו זה לימיני ישב, זה שמו אקרא בני יחידי… לראש לכם אתננו זה היום".
הנה אם כך הסיבה למרד הראשון בשמיים: עוד בטרם נברא העולם משח אלוהים את בנו, ישו, לראש המלאכים וציווה כי כולם יהיו כפופים לו. המלאך הילל בן שחר, הוא השטן, מתקומם כנגד הציווי ואוסף את לגיונותיו אל פאתי צפון, ושם מסית אותם להתמרד יחד עימו כנגד אלוהים וצבאותיו. את המרד מבקשים לדכא חילותיהם של מיכאל וגבריאל, ובתום יום הקרבות הראשון נס השטן בחסות החשכה, אך לא אומר נואש. הוא מכנס את מועצת המורדים ומחליט: הבה נשתמש בכלי המשחית.
כיוון שידע האויב הצלחות מרובות בעזרת כליו השטניים והקרב טרם הוכרע, נשלח ביום השלישי בן האלוהים אל המערכה. לו נשמרה תפארת הניצחון ועיטורי התהילה. גדודיו עולים על כוחות הרשע שאינם יכולים להם הפעם הזו, ורודפים אחריהם עד אל קיר השמיים, ובהיפתחו קופצים מטה השטן וחייליו, אחוזי אימה תימהון, אל בור העונשין שהוכן להם בתחתית השאול:
"גירשם מוכי ברעם ורדפם בחיל אל פאתי-שחק ובמורא אל קיר הבדולח; ובהיפתחו לפנים רחב הלוע – תהום-שממה גילה. ראו זה הזוועה, חרדו – נסוגו; אך רע הוא המורא מאחוריהם; מקצה שחקים קפצו – ותלוום חמת אש-נצחים אל בור אין-סוף! שאון אין סבל שמע שאול; ראה שחקים בהיבקעם ולהיסוג אמר בחרדה: אך קשי-גורל העמיק מסודי השחור ואף חיזקם. תשעה ימים נפלו. נהם שר תוהו ובעת נופלם מבעד לבוהו חש מבוכת אין-קץ – רבתה כה התבוסה שעל ראשו הטילה השואה! לאחרונה שאול פער לועו, ובפהקו בלעם עד תום – שאול, משכן יאה להם, מלוא אש לא תכבה, בית דווי ואד, השחק שש פרוק-עול, פרצו בקיר, זו בו נפתח, תיקן".
השטן חורש את מזימותיו הרעות
בתום גירוש השטן ומלאכי החבלה מן השחקים והטלתם תהומה, מביע אלוהים את רצונו לברוא עולם חדש, שבו ישכנו אנשים לאין מספר מזרע אדם אחד, ואם תעמוד להם זכותם יכשירו לעצמם את הדרך לשמיים עד שיגיעו למעלת מלאכים בשלבים של צדקות. מלאכת הבריאה מוטלת על בנו וחבר שליחיו והם מקיימים אותה במהלך ששת ימים. גם את אדם וחוה ברא ישו והושיב אותם בגן העדן, מבטיח להם חיי עד, ואוסר עליהם לאכול מפרי עץ הדעת פן מות ימותון.
ואחר הדברים האלה מתעורר השטן במקום שכולו חושך, כראוי לו, ומעיר את כל גדודיו, ששכבו בתדהמתם עד אז. הם קמים ותוהים כיצד יוחזרו להם השמיים, אבל השטן פונה אליהם ומנחמם בספרו כי שמע אודות עולם לא מוכר ועל יצורים חדשים הדומים להם ואשר עתידים להיברא. בכדי לעודד אותם הוא נוטל על עצמו את השליחות המסוכנת לבחון את השמועה.
משיצא לדרך הוא מגיע אל שערי השאול ומוצא אותם נעולים, ולמרבה הצרה גם הופקדו עליהם שומרים. אחר דין ודברים ממושכים בינו לבין הזקיפים נפתחים לבסוף הדלתות לפניו, ומתגלה לו התהום הרובצת בין שאול ושמיים. תוהו, שליט האזור, מדריך אותו הלאה בדרכו, עד ראותו את העולם החדש שחיפש. התעופף לו השטן כה וכה ונחת על קימורו החיצון של העולם, פוגש שם את אוריאל מושל המקום, ומיד עטה דמותו של מלאך פשוט, והעמיד פנים של נלהב החפץ לחזות בעולם החדש ובאדם אשר ברא האל. השטן המשיך אל עדן, לבש צורת ציפור טרף והתיישב על עץ החיים, הגבוה באילנות הגן, להשקיף על סביבותיו. והנה חוזות עיניו לראשונה באדם וחוה, והוא תמה למראה צורתם הנאה ואושרם הרב:
קרב אל גן נעים, בירק גדרו… השתרעו צאלים רמים של ארז ושל אורן, של כפות תמרים ואשוחים – נוף יערי, ובעלות כל טור, צל מעל צל, זירת עצים ניצבת – מראה-הוד… בדאבון-לב ראה הצר מראות משמחי לב, ברואים שונים, זרים לו ובעיניו הם חדשים. אך שניים יש אצילי דמות בהם, זקופים, גבוהים, ישרי קומה כאל, עוטי הדר בהוד מערומיהם מושלים בכול – מראם אומר כבוד… עד שכם רחבה משיער ראשו המחולק גלשו עזות קווצות תלת ביקינתון. היא – עד מותניה הדקות צעיף זהב של מחלפות פרועות עוטה.
בינתיים נוהג אוריאל על קרן אור ומזהיר את מלאכי המרומים כי איזו רוח רעה נמלטה ממעמקי השאול, ובשעת הצהריים עברה דרכו בדמות מלאך טוב ופניה לעדן, אך לאחר מכן התגלתה זהותה על פי תנועותיה האיומות. גבריאל מבטיח למצוא אותה ושולח את גדודי המשמר שלו לסייר ברחבי הגן. הם מגלים את השטן מחופש לקרפד כשהוא לוחש דברי פיתויים באוזנה של חוה הנמה את שנתה, ומנסה לעורר את יצר דמיונה. אז נמלט משם כרוח רעה, אבל אחת אמר בליבו – לחתור לקראת מפלתה. אחר ששמע את שיחתה, ולמד כי אינה מורשית לאכול מפרי עץ הדעת, התכוון הוא לבסס מדוחיו בפתותו אותה, שתעבור דבר ציווי זה.
מן האל לא נסתר דבר וצפה בשטן בשעה שהסתנן לגן, ועם בנו שוחח על מידת סיכוייו של הרשע לדרדר את אדם וחוה. הוא מבהיר לישו כי ברא אותם חזקים דיים לעמוד בפני פיתוייו, ואחר שלח את רפאל אליהם כדי להזהירם, אולם דברי המלאך מופנים רק לאדם, וחוה אינה יודעת מכך דבר. כשהוא מציע לה שיעמלו יחדיו בגן, היא מפצירה בו בתמימותה כי מוטב שיעשו מלאכתם בנפרד:
טוב כי נעבוד, אדם, בגן הזה, כל צמח וניצן טפח – מצוות עמל נעים. אבל עד בוא עזרה תרבה העבודה: אם יום אחד נכרות גילוי פרע, או נגזום, נתמוך, נקשור – בלילה-לילותיים שוב פרע יצמחו. הב נא עצה, או שמע להרהוריי הראשונים: העבודה בין שנינו נחלקה! אתה באשר תבחר, או צורך יש – סביב עץ היערה כרוך, כוון קיסוס איך יטפס, ואני, עד צהריים, אמצא בערוגות השונים, בלולות עם ההדס, מה לתקן.
אכילת פרי עץ הדעת האסור
אחרי שהקיף השטן את העולם כמה פעמים, הוא חזר מתוך עורמה זמומה לגן העדן כמו אד בלילה ונכנס בגוף הנחש ובקרבו הסתתר, ואת חוה מצא לבדה. בתחילה התבונן בה תומכת בגבעול פרח רך, מבין שיחי הוורד, ואחר ניגש ופנה אליה בדברי חנופה, בהללו ובשבחו אותה מעל לכל הברואים:
בלי שובע בך אביט, יחיד, בלי חת… דומה את ביופייך ליפי יוצרך; על כן בך יסתכלו כל היצורים, אשר לך מסורים, והיללו הודך נשגב ויחזוך קסומים – טוב חזיון, רבים הם מעריציו… טוב כי תהיי בקהל אלים אלה, גם ישרתוך כרובים אין ספור, בני לווייתך יומיום.
חוה המשתוממת, בשומעה נחש מדבר עימה, התקשתה להתאפק וביקשה לשאול איך הגיע לשפת אדם ולתבונה כזאת, כשלידיעתה כלל לא חונן בהן. הנחש השיב לה כי בטעמו מפרי עץ אחד בגן הגיע גם ללשון וגם לשכל אשר חסרו לו קודם לכן. סקרנותה של חוה גוברת והיא דורשת ממנו להביאה אל העץ ההוא, ואז נוכחת לדעת כי זהו עץ הדעת האסור:
ותרא – ולמובילה דיברה לאמר: יכולנו לחוסך דרך, הנחש! פרי פה לרוב – אבל לא לי הפרי! כוחו וסגולתו בך שוכנים; ופלא גם אם אלה תוצאותיו! אך מעץ זה בל יאכל ואיש בו בל יגע; אחת ציווה כן אל והיא בת קולו. בשאר כחוק ננהג; חוקנו הוא שכלנו הישר!
הנחש נעשה נחוש יותר ורע לבב, הוכיח אותה על חששותיה, וברוב עורמתו שידל אותה לבסוף לאכול מפריו של העץ. משהטעם ערב לחכה שקלה חוה בדעתה אם לספר על כך לאדם אם לאו, וגמרה אומר להביא לו מן הפרי שיאכל גם הוא ממנו על אף תוצאות השלכותיו של המעשה. אדם תוהה אם לעבור על הציווי ובוחר לקשור את גורלו עם חוה, ובלבד שלא יישאר לבדו בגן לאחר עת הסתלקותה. מתוך אהבתו הרבה אליה ובדעה צלולה מחליט אף הוא לנגוס מן הפרי.
לאלוהים נודע על חוסר הציות שלהם, ושב הוא והצהיר שאין להטות להם חסד לאחר שעברו על האיסור החמור ולא שעו לאזהרותיו. על כן מות ימותון בבוא שעתם, בלתי אם ימצא מי שירצה את חטאם ויבוא על עונשו. בן האלוהים מציע עצמו בלב שלם לכפר על עוונם, ואביו מקבל את קרבנו וגוזר כי יהא עליו לעטות בשר ולהתגלם בלבוש גוף האדם לכשיידרש לכך.
בה בעת שב השטן ממסעותיו ומגיע לשאול בצפותו לתשואות והילולה, והחל מספר ברברבנות רבה כיצד הצליח לטמון פחת לברואי האל, ומה המכשלה בה נפלו ואיך גילו כי עירומים היו. אולם במקום תשבחות מתקבלים דבריו בשריקה צורמנית מפי ההמון, כי הנה נתברר שהפכו כולם כמותו לנחשים פתאום.
אל אדם וחוה נשלח מיכאל להופיע בפניהם ולהכריז על גירושם. הוא מספר מי תהיה האשה אשר מזרעה תיגאל האנושות בסופו של דבר, ומבאר על התגלמותו, מותו, תחייתו ועלייתו השמיימה של בן האל. המלאך אוחז בהם בשתי ידיו ומובילם מחוצה לעדן, ולהט החרב מתהפכת מאחוריה, והכרובים מתייצבים לשמור את הדרך.”
