ביקורת ספרותית על גן העדן האבוד מאת ג'והן מילטון

---

עוד לא נולד הצדיק שיתרגם את האפוס של מילטון לעברית על זמנית. לכן מדובר פה על היצירה, אבל קראתי אותה בשפת המקור.

האמת היא שאני לא יודע איך לפתוח סקירה על יצירת מופת של תרבות המערב מלפני כמה וכמה שנים יפות, שמאז נותרה לנכס צאן ברזל ועל הדרך, התחבבה עליי במהירות דרך המונולוגים האייקונים והדיון התאולוגי שעוסק פה בבחירה חופשית. אבל הייתה לי בראש המחשבה, שג'ון מילטון כתב במאה ה-17 את אחד מהשירים האפיים הגדולים ביותר שעומד בגלל הנושא שלו מול שיר אפי עצום נוסף, "הקומדיה האלוהית" לדנטה. וכך יש לי לומר: חברים, מילטון טוב יותר. מילטון מצליח לקלוע לעניין ויחד עם הרעיונות שניסה להביא על הכתב, לא ידע שהטקסט שלו ישמש כמעין אבטיפוס לכל הפילוסופיות וההגויות שיהיו מן המאה ה-19 ובעיקר במאה ה-20. אם דנטה מתנשא מעלינו, מדבר כאדם יודע כל ולא מסביר לנו הרבה בנוגע לפשר הצדק האלוהי (לא תמיד), מילטון "מצדיק את דרכי האל" לאדם. דנטה יכול לדחות מעליו קוראים מודרניים, בגלל החוסר חיבה הגלוי שלו כלפי תרבויות לא רומאיות/נוצריות, מילטון מערבב תרבות יוונית ואת המדרש בתוך הנצרות (הוא ידע לקרוא עברית מבין הרבה שפות אז בכלל אושר).

ויליאם בלייק אמר שמילטון כתב באופן כל כך משוחרר על השטן והשדים בגיהינום לעומת המלאכים והאל שנכתבו בצורה כה כבולה כי לטענתו, "מילטון היה משורר במפלגת השטן, מבלי שידע זאת". זה לא מדויק. מילטון יצר את דמות השטן, האנטי גיבור האולטימטיבי. בתחילת היצירה ובעיקר בספר הרביעי, הוא מעורר בנו אמפתיה והזדהות. גורם לנו לחשוב כי הבורא ושות' הם מן הצד הרע, רק כי לוציפר, היפה במלאכים לא קיבל את ההערכה בגן העדן ולא ראה בעין יפה את תכנית הבורא. כמה שהוא יצור על טבעי, הוא פשוט הוצג בדרך אנושית. כי זה מה שהוא. הוא נעלב, הוא כועס, הוא מרגיש נטוש, מהרהר בחזרה בתשובה ולחזור לגן עדן, אבל רק חוטף חלחלה מהמחשבה של כניעה ומחיצת אגו בשביל זה. אבל, זה לא אומר שמילטוון היה בצד של השטן. הוא מוצג כדמות פתטית, מעוררת רחמים.

הוא תאב נקמה שמתחפש לבעל חיים לוחך עפר כדי להשיג את מבוקשו בלהפיל את אדם וחווה. יש כל כך הרבה נושאים שאפשר לדבר עליהם פה ב"גן העדן האבוד". אובדן מן הסתם. השטן שנפל ממקומו בגן עדן, אדם וחווה שאיבדו את מקומם בגן העדן, מילטון עצמו מבכה על אובדן ראייתו בספר השלישי. מן הסתם, המחשבה על רצון חופשי מול גורל ידוע מראש גם משתקפת פה בצורה הכי ברורה והתחושה כמו השטן ושות', שנותרו בעולם כאוטי בלי אל, חזתה את ניטשה, סארטר, קאמי, שזה לא ייאמן כמה זה עדיין רלוונטי.

האנגלית של מילטון היא מלכותית, אבל כמעט שטנית מן הסתם. יש לי את התחושה שכל נבל טרגי בהוליווד לוקח את הנאומים חוצבי הלהבות שלו מהאנגלית של שייקספיר ומילטון. כל הטקסט מכונן. אבל הסיבה העיקרית לכך שהוא כל כך מהנה הוא הנאומים והמחשבות הפנימיות של השטן. עצומים גם בנאומיהם בעל זבוב והנאום של בליעל, שבעיני נחשב לשיא כבר על ההתחלה ועל הדרך, הביא את ניק קייב לקחת משם צירוף של שלוש מילים ולהפוך אותו ללהיט. מי שרוצה לגשת, לא יתאכזב. בטח במאה של חילוניות ופוסט מודרניזם יש מקום ליצירה אפית מהמאה ה-17 שעוסקת בנפילת השטן והאדם. אם למישהו היו תלונות שהשטן של דנטה לא הוציא מילה מפיו (בין היתר כי תקועים לו שם כמה), השטן של מילטון לא מפסיק לדבר, להרהר, להיכנס לגיהינום הפרטי שלו. כמעט כמו פריקוול לקאנטו 34.

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על גן העדן האבוד