ביקורת ספרותית על גן העדן האבוד מאת ג'והן מילטון
ספר מעולה

---

חוויה שמימית באופן מילולי.

גן העדן האבוד של ג׳ון מילטון הוא לא עוד שיר אפי אלא ניסיון כמעט בלתי אפשרי להכיל ביצירה אחת את כל המתח האנושי בין חירות לבין כפייה, בין ציות לבין מרד, בין אור לבין חושך. מילטון, שהיה עיוור בשנות כתיבתו את האפוס הכביר, מציב את עצמו כמשורר־נביא שמבקש לפרש את משמעות החטא ואת מקומה של התודעה האנושית בתוך סדר קוסמי של נצח ודין. כבר מן הפתיחה ניכר שהיצירה אינה מתכוונת רק לספר מחדש את סיפור בראשית אלא להפוך אותו לדרמה פילוסופית אוניברסלית.

דמותו של השטן היא הליבה של היצירה ומציגה אותו כגיבור העלילה ואף את אלוהים באופן מדיקורי ומוגבל, שלא לומר עצלן.
השטן מופיע לא כקריקטורה שטנית אלא כדמות נשגבת, טראגית, שמעדיפה שלטון בגיהנום על פני עבדות בגן עדן. השפה שהעניק לו מילטון – רטוריקה נלהבת, נשגבת ופיוטית – הפכה אותו לגיבור בלתי צפוי, כזה שמעורר הערצה גם כאשר ברור שהמרד שלו נידון לאבדון. אין פלא שויליאם בלייק טען כי מילטון “היה בעד השטן בלי דעת”, שהרי השורות הניתנות לו טעונות יותר מאלה של האל או של מלאכיו. כאן מתעוררת השאלה הקיומית: האם זהו ביטוי סמוי לאידיאל החירות של המשורר, שהתנגד למלוכה אבסולוטית באנגליה, או שמא רק מלכודת פואטית שמציגה את הפיתוי בצורתו המשכנעת ביותר? בכל אופן העולם שייך לשטן, זה ברור תוך כדי קריאה וזה מסר בועט וכואב.

במרכז העלילה מצויים אדם וחווה, והחטא שלהם מוצג לא כמעידה ביולוגית מובנית או טכנית אלא כהתפרצות התודעה, אין לנו אפשרות שלא לטעות ולחטוא מסתבר. אכילת הפרי היא הכניסה להיסטוריה, לזמן, לזיכרון, לידיעה עצמית. הטרגדיה הגדולה אינה רק הגירוש מגן העדן אלא אובדן התמימות של חיים נטולי עבר ועתיד. מרגע זה האדם נושא בקרבו את האשמה כזיכרון קיומי שאי אפשר להיפטר ממנו. במובן זה, מילטון הקדים דמויות מאוחרות כקפקא, שבהן הידיעה עצמה היא כבר גזר הדין.

הפואטיקה של מילטון נעה בין עילוי נבואי לבין שפה חיה, רוויית דימויים קלאסיים ומקראיים כאחד. זוהי יצירה המנסה לשלב את המיתולוגיה היוונית והרומית עם הבריאה המקראית, ובכך נוצרת תחושה של מרחב קוסמי שבו מתנגשים מיתוס ונבואה. אך השילוב איננו הרמוני; הוא טעון וחסר מנוחה, והמתח הזה מעניק ליצירה את עוצמתה. מילטון שם עצמו לא רק לצד הומרוס אלא מעליו בהעליבו את האיליאדה כיצירה על לחימה ותחרויות אולימפיות ללא פואנטה.

הפילוסופיה של היצירה מתכנסת סביב שאלת החירות. האל מוצג כמי שמעניק לאדם ולמלאכים בחירה חופשית, כדי שאהבתם תהיה אותנטית. אך מיד עולה הפרדוקס: כיצד יכולה להיות בחירה חופשית אמיתית בתוך סדר שבו האל יודע הכול מראש? מילטון מתעקש להחזיק את שני הקטבים גם יחד – חירות ודטרמיניזם. כך, הוא מציב את הקורא בפני אותו מבוך שממנו לא ייחלץ גם האדם עצמו. כבר כאן נזרעים זרעים של דיון פילוסופי שיימשך אצל לייבניץ ושופנהאואר: האם הרצון שלנו אכן שלנו, או שהוא רק אשליה בתוך מערכת קוסמית סגורה?

כוחה של היצירה נעוץ בכך שהיא אינה מצליחה ליישב את הסתירות. השטן נשגב אך אבוד, מעין גיבור טראגי שלא מפסיק להצליח. אדם וחווה נופלים אך בכך הם פותחים את ההיסטוריה האנושית, האל כל־יכול אך נדרש להצדיק את דרכיו בפני הקורא. דווקא חוסר ההרמוניה, חוסר היכולת לסגור את הפערים, הופך את גן העדן האבוד ליצירה שממשיכה להדהד גם אחרי מאות שנים. היא איננה רק טקסט נוצרי במהותו אלא מראה לטרגדיה של התודעה האנושית, שנקרעת בין תשוקה לחירות לבין הכרה באובדן, בין תמימות לבין ידיעה, בין זמן לבין נצח.

זו יצירה שמבקשת לא לספק תשובות אלא לעורר את השאלות העמוקות ביותר של הקיום. קריאתה מחייבת כניסה למרחב שבו הפיתוי והאשמה, החירות והדטרמיניזם, ההוד והכאב מתקיימים יחד. ודווקא משום כך היא נשארת חיה, אקטואלית, ומעוררת מחשבה גם עבור קורא בן זמננו.

הקריאה בגן העדן האבוד של מילטון מתחדדת כאשר משווים אותה לשתי יצירות־על אחרות: הקומדיה האלוהית של דנטה ופאוסט של גתה. שלוש היצירות מנסות להתמודד עם שאלות קיומיות על חטא, גאולה, ידע וחירות, אך כל אחת עושה זאת במבנה שונה ובאווירה אחרת, וכך הן יוצרות שלוש תמונות מראה של האדם מול הנצח וביניהם השטן.

אצל דנטה, המסע בקלחת השאול ועד לספירות העליונות מציג את היקום כמבנה סימטרי שבו צדק אלוהי פועל לפי מידות קבועות וברורות. אין כמעט שאלה פתוחה: כל חטא נענש במידה מדויקת, וכל נשמה מוצאת את מקומה בהתאם למעשיה. זוהי תפיסת עולם שבה הסדר האלוהי אינו נתון לערעור אלא להבנה והפנמה. מילטון, לעומת זאת, אינו מציב את הקורא בעולם סגור אלא במרחב פרדוקסלי. השטן איננו רק אויב אלא דמות נשגבת, מלאך לכל דבר ועניין, מלאך עם רצונות והליכה מלאה אחר דרכו האותנטית. אדם וחווה אינם רק חוטאים אלא יצורים שהופכים לאנושיים באמת דווקא בנפילתם. אם אצל דנטה ההיסטוריה של האדם מתבהרת כדרך ישירה לקראת גאולה, הרי אצל מילטון היא נפתחת אל עמימות מתמדת, שממנה אין מפלט.

ההשוואה לפאוסט של גתה מחדדת מימד אחר: הדיאלוג עם הידיעה והתשוקה. פאוסט הוא דמות שמבקשת לדעת הכול, לחוות הכול, וחותמת על ברית עם השטן כדי לפרוץ את גבולותיה. כאן מתגלה קרבה מפתיעה לגן העדן האבוד: חטא האדם הקדמון הוא לא רק אכילה אסורה אלא תשוקה לדעת, לפרוץ את הגבולות שהוצבו למרות שאדם אכל את פרי הדעת מתוך מסירות ואהבה כמעט אלוהית לחווה.
גם אצל גתה וגם אצל מילטון הידיעה עצמה היא חרב פיפיות – פותחת שערים חדשים אך מחריבה את התמימות. ההבדל נעוץ בגוון: גתה, כרומנטיקן, מעניק לפאוסט אפשרות של חטא יצירתי, התפתחות דרך נפילה, ואילו מילטון עדיין שואף להצדיק את דרכי האל בפני האדם ואולי תיקון החשיבה האלוהית דרך האדם, גם אם תוך השארת הקורא בתחושה של מתח לא פתור.

שלוש היצירות הללו גם שונות מאוד ביחסן לדמות השטן. דנטה מציב אותו כצל ענק קפוא בליבת השאול (לוציפר), נעדר כל חיות או עוצמה – אנטי־גיבור מושפל לחלוטין שנידון בעצמו לתופת ותו לו. מילטון, לעומתו, מפיח בו כוח רטורי כמעט הירואי, עד שנראה כמי שמגלם את ערכי החירות של המשורר עצמו. גתה הולך צעד נוסף ומעצב את מפיסטו ככוח ציני, חכם ואירוני, לא הרסני לגמרי אלא מעורר תנועה, כזה שמחייה את הדרמה האנושית. בעוד דנטה מבקש לחסל את נוכחותו של השטן במבנה קפוא, מילטון וגתה משמרים אותו כמקור כוח יצירתי – מפתה, מסוכן, אך חיוני.

ניתן לומר כי גן העדן האבוד ממוקם במתח שבין שתי היצירות האחרות: בין הסדר המוחלט של דנטה לבין ההרפתקה הפתוחה של גתה. הוא מבקש להיות אפוס נוצרי, אך למעשה הוא מכיל בתוכו את כל חוסר הסדר של ההיסטוריה האנושית. הוא מתיימר להצדיק את דרכי האל, אך מעניק לשטן קול נשגב מדי לעיתים. הוא מנסה לשמר את ההבטחה לגאולה, אך מותיר את הקורא עם תחושה של חירות פרדוקסלית שאינה יודעת מרגוע.

דווקא ההשוואה הזו חושפת את ייחודו של מילטון: הוא לא יצר מיתוס הרמוני ולא דרמה רומנטית אלא טקסט שחי על סתירותיו. הוא השאיר את האדם במקום שבו הוא תמיד נמצא – בין אמונה לבין ספק, בין תשוקה לחירות לבין פחד מאובדן. במובן זה, גן העדן האבוד הוא לא רק אפוס של המאה ה־17 אלא מראה נצחית, שבה נשקפים כל הדיונים הפילוסופיים והספרותיים על מהות האדם מאז ועד היום.

ציון שלי? 10 מתוך 10, הנראטיב השייקספירי האנגלי עם הציניות האנגלית במיטבה מובאים לקורא בצורה של רומן כמעט. סיפור מופתי עם ערך פילוסופי שלא מדבר רק מוסר אלא חופש בחירה ומטרת החשיבה. לא לפספס.

» ביקורות נוספות של פאוסט
» ביקורות נוספות על גן העדן האבוד