https://bit.ly/3HkulTz
את רוסיה, טען בשעתו המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, לא ניתן להבין לגמרי באמצעות השכל (ביוור, 2000, עמ' VII). זה לא אומר כמובן שלא צריך לנסות, נוכח עוצמתה הצבאית, הכוללת גם ארסנל נשק גרעיני גדול. הצורך הזה מתחדד נוכח המתיחות הנוכחית בין רוסיה לאוקראינה כמו גם, בהקשר הישראלי, בשל הנוכחות הרוסית בסוריה ותמיכתה במשטר אסד.
מאז נפילת ברה"מ הפכה רוסיה ממדינה שהכחישה את קיומו של כל אל זולת המפלגה, למדינה שלדת מקום מרכזי בתרבות השלטת בה. בספרו החדש, "אורתודוקסיה גרעינית רוסית" (הוצאת מודן ומערכות, 2021), בחן פרופ' דימיטרי (דימה) אדמסקי את מה שראה כתהליכי הדתה, ומצא כי הכנסייה האורתודוקסית הפכה לחלק חיוני בביטחון הלאומי של רוסיה. הכנסייה הרוסית האורתודוקסית הפכה לאלמנט מרכזי בפוליטיקה, בזהות של האזרחים הרוסיים, והיא אף משולבת בכל הנדבכים של הכוחות המזוינים של רוסיה, בדגש על קהילת הנשק הגרעיני הרוסי, שבה חדרה הכמורה לכל רמות הפיקוד.
נקודת המוצא למחקרו של אדמסקי, מרצה וחוקר בבית הספר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, היא התפיסה המערבית לפיה הפכה הפרקטיקה האסטרטגית של רוסיה במישור הגרעיני לאסרטיבית מבעבר. ניכר כי המתכננים האסטרטגים הרוסים כוללים כיום כלי נשק גרעיניים בתכניות הצבאיות, והם אף העבירו מסרים גרעיניים במהלך משברים בינלאומיים על מנת לחזק את דימוי ההרתעה הרוסי באירופה.
ברור שהמדיניות הגרעינית ומדיניות החוץ של הממשל הרוסי אינן מושפעות רק מהכנסייה הרוסית, עם זאת האקלים המוסרי־רעיוני מספק לממשל הרוסי את מעטפת הלגיטימציה הנחוצה לו במימוש מדיניותו. יתרה מכך, נראה כי בעשור האחרון מיצבה עצמה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית "כאחת משומרות הסף העיקריות של הפוטנציאל הגרעיני של רוסיה, וככזאת היא טוענת לתפקיד של אחת הערֵבוֹת העיקריות לביטחון הלאומי הרוסי" (אדמסקי, 2021, עמ' 22).
הספר פורסם במקור באנגלית ב־2019 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, וזכה בפרס ספר השנה של האגודה העולמית ללימודי יחסים בינלאומיים בקטגוריה של דת ויחסים בינלאומיים. זהו ספרו השלישי של המחבר, וכקודמיו הוא עוסק בקשר שבין תרבות לאסטרטגיה. מעבר להיותו מחקר מקורי וחשוב, הוא נשען על מקורות ראשוניים, שרובם איננו מוכר לקהילה המערבית, ובכלל זה מסמכים ממשלתיים ופרסומים כנסייתיים, ביטאונים מקצועיים צבאיים ודתיים, וכן ראיונות עם נושאי משרות בכירים בכנסייה ובצבא. יש לציין, והמחבר עשה כן, כי המחקר עסק בממד הגרעיני, ואינו דן במפורט בתהליכי החדירה הדתית לשאר זרועות הצבא.
הספר נוסף לשורת הספרים שפורסמו עד כה בעברית בתחום הנשק הגרעיני ובהם "נשק גרעיני ומדיניות חוץ" הקנוני מאת הפרופ' הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה האמריקני לשעבר, "מלחמה גרעינית ושלום גרעיני" מאת האלוף (מיל.) הפרופ' יהושפט הרכבי, "חימוש והשפעה" מאת הפרופ' תומאס שלינג, כמו גם לספרים שניתחו את מדיניות החוץ הרוסית מאז נפילת המשטר הסובייטי, ובהם "המלחמה הקרה החדשה" מאת אדוארד לוקאס. כמותם הוא מעלה תרומה להבנה טובה יותר של רוסיה והגורמים המעצבים את מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלה, כמו גם את נושא הנשק הגרעיני ומקומו בתחום הביטחון הלאומי בכלל וברוסיה בפרט.
אדמסקי בחן את השפעת הדת על האסטרטגיה הרוסית וניתח את התפקיד חסר התקדים שהאמונה האורתודוקסית ממלאת בזהות, בפוליטיקה ובביטחון הלאומי הרוסי, תוך מיקוד בקשרי הגומלין שהתפתחו בין הקרמלין, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית וקהילת הנשק הגרעיני של רוסיה. את כל אלה הוא מכנה "אורתודוקסיה גרעינית רוסית". הספר תיאר את ההתפתחות ההיסטורית של קשרי כנסייה־גרעין, את השפעות "האורתודוקסיה הגרעינית" על מדיניות הביטחון הרוסית ואת ההשלכות הרחבות יותר הצפויות על מדיניות החוץ של רוסיה בעתיד.
עמוד השדרה המחקרי של הספר הוא מעקב אחר התפתחות האורתודוקסיה הגרעינית הרוסית מאז קריסת ברית־המועצות בשנת 1991. כל אחד משלושת פרקי הספר מתאר את התפתחות אחד העשורים, תוך התייחסות להקשר הרחב ולאופן השתלבות הדת והאליטה המדינית, ביטחונית ולבסוף הקהילה הגרעינית עצמה. הקהילה הגרעינית כוללת את מערך הטילים האסטרטגיים, המפציצים האסטרטגיים, מערך ההתרעה המוקדמת, צי הצוללות הגרעיניות, כוחות החלל, המִנהל הגרעיני של משרד ההגנה, ותעשיית הנשק הגרעיני.
הפרק הראשון מתמקד ביצירת הקשרים בין הכנסייה לתשלובת הגרעינית בראשית שנות ה־90 של המאה ה־20. הפרק השני, שעסק בשנים 2000־2010, מתאר את תהליך ההדתה של התשלובת הגרעינית הרוסית שהתרחש במקביל לעליית חשיבות הדת בפוליטיקה הרוסית, מהלך שהחל מלמטה למעלה ובהמשך התהפך בכיוון מעלה־מטה. הפרק השלישי, שהתמקד בעשור האחרון, תיאר את שיאו של תהליך ההדתה ביחסי המדינה הרוסית והכנסייה. תקופה זו מכונה במחקר גם "עשור המִבְצוּע", שבו הפך מאגר הנשק הגרעיני של רוסיה לאחד המכשירים העיקריים של ביטחונה הלאומי, ואילו הדת הפכה ליוצאת דופן בחשיבותה באידיאולוגיה הלאומית.
פרק הסיכום חשוב לקורא הישראלי במיוחד, שכן בו הציג אדמסקי תובנות תיאורטיות, שמהן ניתן להשליך גם לזירות אחרות בכל האמור בתפקידה המתפתח של הדת בצבאות מודרניים ברחבי העולם, ומגבש תובנות רחבות יותר בנוגע לקשר בין אמונה לאסטרטגיה. התובנות המוצעות בספר ישימות גם למדינות אחרות שברשותן נשק גרעיני, ולכאלו המבקשות להשיגו. בנוסף, במטרה לספק כלים בכדי להתמודד טוב יותר עם רוסיה בשורה של סוגיות גיאופוליטיות, ניתח המחבר את מידת החשיבות שהממשל הרוסי "מקנה לאידיאולוגיה הדתית ולכלי הנשק הגרעיניים ביוזמות דיפלומטיות וצבאיות עתידיות" (אדמסקי, 2021, עמ' 27).
המחקר הצביע על המנגנון של כניסת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית אל החלל שנותר בתום העידן הקומוניסטי, בהקשר בו חיפשה רוסיה כולה, והקהילה האסטרטגית גרעינית שבתוכה בפרט, זהות לאומית ומקצועית חדשה, וכל זאת תחת הקשר של איום מוחשי – "הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, שביקשה להרחיב את בסיס השפעתה, ראתה בתשלובת אובדת העצות מטרה מזדמנת נוחה" (אדמסקי, 2021, עמ' 102).
נקודה אחרת היא התרומה של הנשיא הרוסי, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לחיזוק מעמד הדת ברוסיה בכלל ובתשלובת הגרעינית בפרט. סגן ראש הקג"ב, ניקולאי לאונוב, טען כי פוטין "הוא כנראה המנהיג הדתי ביותר מאז 1917" (אדמסקי, 2021, עמ' 111). למרות שמומחים מערביים רבים הטילו ספק באותנטיות רגשותיו הדתיים, ורואים בקרבתו לכנסייה ברית פוליטית, ניכר כי למן תחילת הקריירה שלו פוטין הצטייר כמקורב לכנסייה האורתודוקסית הרוסית, וטיפח באופן אקטיבי וקבוע את דימויו הציבורי כאדם דתי ומאמין.
הן לפוטין ולזרם הפוליטי שהוא מייצג, והן לכנסייה, קווים רעיוניים משיקים, דוגמת חששם מהליברליות המערבית ואי־נחת מהתפיסה המערבית לדמוקרטיה ולזכויות האדם. "נקודת מפגש משותפת נוספת של פוטין והכנסייה הייתה ברעיון של "הדמוקרטיה המרוסנת", המבטיחה יציבות באמצעות מרכוז השלטון ומהווה תרופה נגד הכאוס שחוללה "הדמוקרטיה הבלתי מרוסנת". על רקע זה, רוב המשקיפים רואים את הדתיות של פוטין כמניפולציה של "צֶ'קיסט" מקצועי" (אדמסקי, 2021, עמ' 111).
תובנה נוספת היא תיאור התהליך בו הפכה הדת לשחקן מרכזי בקהילה האסטרטגית הרוסית. בעשור שבין 2000־2010 הפך תהליך ההדתה הגרעינית למדיניות של ממש. הדת תפסה נפח ותפקיד הולך וגדל בפוליטיקה הרוסית, והחיבור בין ההנהגה לדת התחזק. במהלך העשור השיב הממשל הרוסי לכנסייה רכוש, הנהיג מחדש את מוסד הכמורה הצבאית וחיזק את מעמדה ותפקידה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בנושאי החברה, החינוך והחוץ.
עד ל־2010 "הפכה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית לבשר מבשרה של ההיררכיה הגרעינית, והחזרה בתשובה וההדתה הגיעו לשיא בכל זרועותיו של "השילוש הגרעיני". מפקדי הזרועות הגרעיניות ובכירי התעשייה הגרעינית הרוסית חתמו על הסכמי שיתוף פעולה עם הכנסייה, וביססו קשרים הדוקים עם הפטריארך והכמורה" (אדמסקי, 2021, עמ' 197). יתרה מכך, התבססה אמונה ברחבי הציבור, שזכתה לתמיכתו של הנשיא פוטין, שגרסה "שכדי לשמר את אופייה האורתודוקסי – על רוסיה להבטיח את היותה מעצמה גרעינית חזקה, וכדי לערוב למעמדה הגרעיני – עליה להיות אורתודוקסית באמת ובתמים" (אדמסקי, 2021, עמ' 197).
בעשור האחרון "הפך מאגר הנשק הגרעיני לאחד המכשירים העיקריים של הביטחון הלאומי הרוסי, ואילו הדת רכשה לעצמה חשיבות בלתי מעורערת באידיאולוגיה הלאומית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277). הכנסייה האורתודוקסית הרוסית גברה, בסיוע הממשל, על כל מתנגדיה בצבא, בחברה ובפוליטיקה. במערך הגרעיני של הצבא חדרו כמרים "לכל רמות הפיקוד, טיפחו את הפטריוטיות והמורל ולקחו על עצמם תחומי אחריות בתוכניות המחייבות מהימנות אנושית. הכמורה הצבאית השתלבה גם ברמות הטקטיות־מבצעיות לכל רוחבן של זרועות "השילוש הגרעיני": כמרים גרעיניים נוכחים בקרבה מיידית לכלי נשק, משתתפים בתרגילים ובפעילויות מבצעיות ונוטלים אחריות על מצבם המורלי־פסיכולוגי של מפעילי הנשק הגרעיני במהלך פעילותם המבצעית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277).
אדמסקי ציין במחקרו כי תהליך ההדתה שעברה הקהילה האסטרטגית הרוסית עלול להשפיע על משכם של עימותים צבאיים כמו גם על דינמיקות ההסלמה, "שכן ההנחה היא שהכמורה הגרעינית הרוסית נוטה פחות לבלום עימותים; אדרבא, היא אף עשויה להקל החלטה בדבר הסלמה, וזאת באמצעות מתן הכשר למהלך מדיני לוחמני והבטחת תמיכה ציבורית בו" (אדמסקי, 2021, עמ' 29). יתרה מכך, הממשל הרוסי עשוי לנצל את הדימוי שנוצר לו כשחקן אסטרטגי המונע, בין היתר מאמונה דתית, לצרכי כפייה והרתעה יעילים יותר בכל האמור באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון הלאומי של רוסיה.
גרעין, דת ושחקנים אזוריים אגרסיביים אינם נושאים שזרים לאסטרטג הישראלי. חשיבות המחקר של אדמסקי לענייננו נעוצה בכמה נקודות: ראשית, העיסוק בתהליכי הדתה כשלעצמם. הדת חוזרת לשחק תפקיד מרכזי בפוליטיקת הזהויות של המאה ה־21. מקרה המבחן הרוסי הוא אמנם ייחודי; החיבור בין היסטוריה דתית־לאומית עמוקה, קריסת אידיאולוגיה חילונית שלטת ובסיס מעצמתי־גרעיני הוא ללא ספק מיוחד. עם זאת, הדת הפכה לשחקן דומיננטי בעימותים באזור שלנו, בפוליטיקה של מדינות המערב, וכמובן גם אצלנו. מקרה המבחן הרוסי, המתואר ע"י אדמסקי באופן קולח ועשיר בו־זמנית, מאפשר לקורא להרהר בתפקיד הדת בעיסוק הביטחוני־אסטרטגי באופן כללי יותר.
שנית, הספר מאפשר הבנה מלאה יותר של השחקן הרוסי, שמעורבותו באזורנו הפכה לתופעה קבועה ומשמעותית. אדמסקי מציין כי בין הסיבות שהביאו למעורבות הרוסית בסוריה, היתה גם סיבה דתית (אם כי מומחים רבים, ובהם ד"ר אנה גייפמן, בחרו להתעלם מכך או לראות בה מסך עשן). ישנו נרטיב רוסי שניתן לכנות "רומא השלישית", אשר רואה במוסקבה "כמרכז הרוחני האחראי לישועת העולם הנוצרי והאנושות כולה כאחד" (אדמסקי, 2021, עמ' 219). הכאוס ששרר באזור, ובכלל זה מלחמת האזרחים בסוריה, התרחשו במקביל לצמיחתו המחודשת של הנרטיב הנ"ל, והיווה הזדמנות מושלמת עבור הממשל הרוסי "לנצל את הפוטנציאל הגיאופוליטי של המצב. רוסיה ראתה עתה אפוא את מעמדה כמעצמת־על כמשלב אחריות לשמש גם פטרונית של כוחות האור נגד כוחות החושך, במיוחד כשהמערב לא הציג חלופה אחרת להושעת ההמונים" (אדמסקי, 2021, עמ' 220).
עבור ישראל, רוסיה, כתבו הד"ר ענת שטרן והאלוף אמיר ברעם, היא בבחינת עמיתה־יריבה (Frienemy) "המנהלת קשרים עם כל השחקנים במזרח התיכון, ובהם גם בעלי אינטרסים מנוגדים" (שטרן וברעם, 2021, עמ' 5). רוסיה משמרת את האינטרסים הגאואסטרטגיים שלה במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט תוך שילוב בין רכיבים צבאיים ושאינם צבאיים, ובהם מנגנוני פיוס והשקעות כלכליות (שטרן וברעם, 2021, עמ' 6). הדת היא רכיב נוסף בסל הכלים שלה.
שלישית, החיבור שבין דת, פוליטיקה וגרעין מאפשר לנו לקרוא על הרוסים, אבל לחשוב גם על האויבים שלנו. החיבור האיראני בין אידיאולוגיה דתית במובהק, חתירה לגרעין ומדיניות חוץ אגרסיבית מספק בסיס מתבקש ללמידה השוואתית, בזהירות המתבקשת כמובן. בהקדמה לספר כתב הד"ר עוזי ארד, ראש אגף מחקר במוסד וראש המל"ל לשעבר, כי החשש הגובר מפני נשק גרעיני בחזקת מדינות מוסלמיות – מקורו בעובדה שבחלק מהן יש משטרים פונדמנטליסטיים קיצוניים וקיימת תרבות של עירוב הדת והפוליטיקה. בהתאמה, אף שאיראן חתרה להשיג נשק גרעיני עוד בימי השאה, הרי שמאמציה העיקריים בתחום התרחשו תחת שלטון האייתולות. באיראן, הדגיש, "יש פוטנציאל להתגברות הקיצוניות של תופעה זו בשל יומרותיה האזוריות" (אדמסקי, 2021, עמ' 17).
ישראל התמודדה בעבר עם תכנית גרעינית מדינתית שלא הושפעה מגורמים דתיים, כשהתברר לקהיליית המודיעין בראשית שנת 2007 כי סוריה בונה כור גרעיני למטרות צבאיות. הרמטכ"ל גבי אשכנזי סיפר לימים כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה" (אשכנזי, 2021). לצד הכנות חיל האוויר לתקיפת הכור, קיימה זרוע היבשה תהליך מואץ של שיפור כשירות ומוכנות הכוחות, למקרה שנשיא סוריה יגיב ותפרוץ מלחמה ברמת הגולן. עם זאת, גובשה באמ"ן הערכה שבמידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע וימנע מתגובה (ברון, 2022, עמ' 163).
בדיון הקבינט המכריע נדרש הרמטכ"ל אשכנזי לתת את המלצתו; "אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (כץ, 2020, עמ' 158). בליל ה־6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו (כץ, 2020, עמ' 163). הנשיא אסד בחר לנצל את ׳מרחב ההכחשה׳ והכיל את האירוע (ברון, 2022, עמ' 164).
תקיפת הכור בסוריה, כתב האלוף (מיל.) גיורא איילנד, "הייתה מבצע מרשים" (איילנד, 2011). היה בה מענה צבאי אפקטיבי וניתוח נכון של האינטרסים והשיקולים של האויב, ואלו אפשרו לתקוף ולהסיר את האיום מבלי להידרדר למלחמה. עם זאת, נוכח האיום הנשקף מאיראן, נשאלת השאלה כיצד תגיב מדינה שבה ישנם קשרי גומלין הדוקים בין הדת למדינה ולצבאה, בדגש על מערכי הנשק הגרעיני, על פעולה שכזו. מקרה המבחן הרוסי שהוצג בספרו של אדמסקי מאפשר להבין טוב יותר כיצד קשרים אלו באים לידי ביטוי".
נשאלת השאלה, כתב אדמסקי, מהי השפעתן של אמונות דתיות על אפקטיביות ההרתעה. "האם אדיקות דתית של צד אחד לפחות במשוואת ההרתעה פוגמת בה או מעצימה אותה? האם הבחירות האסטרטגיות של האדוק בדתו שונות מאלו של החילוני, במה שנוגע להתמודדות עם סוגיות של חיים ומוות?" (אדמסקי, 2021, עמ' 286). נוכח האיום האיראני, שאלה זו מחייבת בירור כמו גם גיבוש מענה מתאים.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.
(פורסם במקור באתר מרכז דדו, 1 בפברואר 2022)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
