ביקורת ספרותית על סיפור העין מאת ז'ורז' בטאיי

---

לפני שבוע, כתבתי על המסע של דנטה מהתסכול וחוסר התקווה בתופת אל הגאולה בעדן. עכשיו מספר עבה ושמן לקריאה מהירה של "סיפור העין" של ז'ורז' בטאיי. ושם אין עדן, אין גיהינום. המין האנושי כבר מזמן הלך לעזאזל בעולם הזה. מלחמת העולם הראשונה, אידאולוגיות שמתחילות ברצון ליצור עולם "מתוקן" ומסתיימות בשיטתיות רצחנית של חפים מפשע, התחושה בין רבים באירופה שנותרו בעולם ללא אל ומה הטעם בישועה מהכנסייה, בטח עם דבריו של ניטשה שחזו את המאה ה-20. המאה הזו שכבר בתחילתה מתבררת כאבודה מראש ומולידה תנועות פוליטיות ואמנותיות מכל צבעי הקשת, הייתה סביבת גידול פורה לפילוסוף/הוגה/סופר/מה שתרצו הצרפתי ז'ורז' בטאיי.

בנובלה המפורסמת שלו ביותר, בטאיי כבר מחוץ להתרועעות עם סוריאליסטיים, הרבה אחרי הנטישה שלו את הקריירה הדתית. פה מביא את המשנה שלו לאקזיסטנציאליזם שנובע מתוך תסכול וייאוש שמתרגם למיניות וארוטיות קיצוניים ואגרסיביים, הסקרנות המתגרה במוות ומעל הכל, הרצון לחזור לשורשים. המיניות היא צורך בסיסי. ובחברה כל כך שמרנית ומרוסנת שתמיד פעלה לרסן את הבהמי, בטאיי מבקש לחזור למקומנו הנורמטיבי. ולהפסיק "לזיין עם העין" (כי החרמנות נובעת ממה שנראה).

זה לא באמת סיפור על טינאייג'רים שרוצים להתנסות בכל זימה וזוהמה אפשרית כי זין על הכל. זה סיפור של חלק גדול מאוד מהחברה האירופאית שהרגיש מתוסכל, ללא מענה, שמנסה לחפש את עצמו עם דרכים פרובוקטיביות כדי להתרחק מאזור הנוחות. להגיד שהספר הזה הוא פשוט "פורנו קיצוני" זה כמו לקרוא ל"האזרח קיין" סרט על עיתון. מן הסתם האגרסיות החרמניות הן אלגוריה, כשם שהעין היא המניע את כל הסיפור. לא קריאה קלה, אבל מאוד סוחפת, מאוד פשוטה ומאוד קצרה, שמביאה אותנו לזמנים אפלים באירופה שיש שיגידו שזה עדיין שורה על חלקנו.

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על סיפור העין