רקויאם לנעמןבנימין תמוז18רומן זה, שסגננו מגיע באיחור רב אך מפותח לספרות העברית, מהווה, למיטב ידעתי, את הרומן הראשון העוסק בכרוניקה של התדרדרות משפחתית כסימפטום של התדרדרות אידאולוגית כללית. סגנון זה ממשיך את תיאורי השקיעה שרווחו בספרות ובתרבות של אירופה במאה ה־20. שקיעת האריסטוקרטיה (פרוסט); שקיעת הבורגנות (מאן ופאזוליני); שקיעת אירופה הנוצרית (פליני). הדמויות העגנוניות של בלה יפה ונעמן, אל עבר היהודי החדש שמגולם בעמינדב ועובד, ודמויות השוליים, הרצל ואליקום, מייצרים תמונה מתוזמרת של מעמדות שונים בתוך החברה הציונית. כרגיל בסגנון סיפורי זה, אירועי התקופה נשזרים באירועים המשפחתיים, ואלה מזינים את העלילה הכללית. החידוש של תמוז, לדעתי, היא היכולת שלא לייצר הרמוניזציה בין אלה, כך שהפרטי יכול לעיתים להתנגד ולעיתים להסכין להתרחשות הפוליטית. כלומר, יש איזשהו פיכחון מהמימד האידאולוגי, ויש מקום להניח שהרומן, מעבר לעיסוק בשאלות לוקאליות, מנסה להעלות שאלות גדולות יותר, כמו תפקידה של מדינה בחיי הפרט, ובחינת אפשרויות התמקמותו של הפרט כנגד הלך רוח סובב.
פליקס קרול - וידוייו של מאחז-עינייםתומאס מאן3הרומאן המאוחר של מאן, שכתיבתו החלה ב־1909, ונמשכה רק בערוב יומי, מהווה התפתחות משמעותית בקץ (ואפילו פוסט) הרומנטיקה הגרמנית וההתפכחות מרעיונות הFin de siècle, תוך שימוש ציני בדמות הדקדנטית והנרקסיסטית (הרומן הוא פרודיה על האוטוביוגרפיה הפומפוזית של גתה, שירה ואמת). דמותו של פליקס קרול, דמות מן המעמד הזעיר־בורגני שנאלצת לחיות חיי נדודים, מאופיינת בהזיתיות מתמשכת וכמיהה אל היופי דרך הפיכת החיים עצמם למעשה אמנות. פיתוח הדמות מסקרן במיוחד לאור דמויות מפתח דומות שמאן בורא, שמוצאם לרוב מן המעמד הבורגני; פון־אשנבאך המדרדר לניוון; האנס קאסטורפ שמוצא מפלט בעקימויות פילוסופיות; ולבסוף פילקס קרול, המוצא מפלט בליריות. סגנון הכתיבה קליל ועוסק, בניגוד ליצירותיו המוקדמות יותר של מאן, בסצנות המתגבשות בלי משים להומור סימבוליסטי ולהתנערות מכורח המציאות. תרגומה של מירסקי מצוין כהרגלו, אלגנטי ומהוקצע, אך מכבד את התרגום המוישן של אבי שאול. מומלץ בחום.
